CHAI - Our Entertainment

"הם יכולים לכנות זאת ספורט, הם יכולים לקרוא לזה מסורת, הם יכולים לכתוב על היופי, על הפיוט ועל המורכבות שבכך, הם יכולים להזכיר את המינגוויי ולתאר את המיומנות והטקס שבכך; עבורי, באותו היום הייתה מלחמת השוורים חגיגה של אכזריות, של שלטון ההמון, של מוות, של היטפלות והצקה למישהו חלש ממך, ובידור והנאה על חשבונו."1 אלה היו דבריו של קולם טויבין (Colm Tóibín), כתב של העיתון האנגלי גארדיאן (Guardian). בעודו עורך מחקר לקראת כתיבת ספר על ברצלונה החליט טויבין לצפות במלחמת שוורים, כדי להבין מרכיב זה של התרבות הספרדית. מה שהתגלה לו היה האופי הקשה, הנורא והמעיק של הוצאה להורג, מתוכננת ובנויה בהקפדה, שמכונה בכינוי הבלתי-הולם "ספורט ומסורת תרבותית"

למלחמות שוורים היסטוריה ארוכה בתרבויות רבות, ובעיקר בספרדית ובצרפתית. שתי אלה עדיין ממשיכות בפעילות זו בימינו אנו. למרות שתיאוריהן של מלחמות השוורים מציגים מאבק בין שור תוקפני ואדם חסר-פחד, שמניף בידו גלימה אדומה, הקרב מאורגן, למעשה, כך שהוא מבטיח ביטחון כמעט מוחלט לכל בני האדם שמעורבים במותו של הפר. "השור עומד למות," אומר אדם ברוויק (Adam Barwick), מחבר הספר The B/W Bulletpoint Bullfight (מדריך בנקודות למלחמת שוורים). "הכינו את עצמכם לצפייה במספר ניסיונות כושלים להרוג את החיה, לפני שהיא כורעת ושוכבת."2 האמת שמאחורי הסטטיסטיקה עוזרת לנו להבין, במהירות, עד כמה חד-צדדי הוא הקרב: האומדן הוא ש-250,000 שוורים נהרגים מדי שנה, בעוד שרק 52 מטדורים מתו במלחמות שוורים מאז שנת 1700. במשך כמעט שני עשורים וחצי נהרגו ששה מיליון שוורים במלחמות שוורים, בעוד שבאותה תקופה לא מת אפילו מטדור אחד.3

גילוי הסיבות שביסודו של חוסר איזון זה בקרב, לכאורה, אינו משימה קשה כל כך, ברגע שלומדים את שלביה של מלחמת השוורים. מלחמות שוורים בספרד מחולקות לחמישה שלבים, אשר במהלכם מחלישים המשתתפים השונים את השור, כדי להתכונן לקראת ההוצאה להורג, בסופו של דבר, של חיה שסבלה משאגות הצופים שהריעו ועודדו את מותה. בצעד הראשון, שמכונה Toreo de Capa, מניפים עוזריו של הלוחם בשוורים גלימות לעבר השור, כדי לאפשר ללוחם עצמו לצפות בתנועותיו של השור, וכך הוא זוכה ליתרון לא הוגן כשהוא בוחן את התנהגותו של השור, בעוד השור אינו מקבל הזדמנות זהה לצפות בתנועותיו של האיש שירצח אותו, בסופו של דבר. בעקבות ה-Toreo de Capa, שני אנשים שמכונים Picadores רוכבים אל תוך הזירה על סוסים שעיניהם מכוסות, בצעדים שידועים בשם Tercio de Varas. רגלם הימנית של ה-picadores מוגנת על ידי חיפוי פלדה, אבל לא כך הסוסים, כשהשור מזנק לעברם. בעוד הסוסים מותקפים, כל אחד מה-picadores דוקר שוב ושוב את השור עם חנית, וכך הוא מתחיל בהחלשת השור לקראת "הקרב" שלו.

שני השלבים הראשונים הם ניסיונות לפגוע בשור ולהחליש אותו, אבל הם מחווירים בהשוואה לשלושת השלבים האחרונים. בזמן Tercio de Vanderillas מוחדרים מוטות מחודדים, שמכונים banderillas , אל תוך כתפיו של השור, כדי לסמן את המקום שבו ינעץ המטדור את חרבו. אם מישהו תוהה האם רשאים אנו לפקפק בעצם קיומו של קרב, תהייה מעין זו תיעלם במהלך שלב זה, מאחר שהמטרה כולה היא לסמן את השור לקראת הוצאתו להורג. אחרי שלב זה בא השלב הרביעי, Tercio de Muleta, אשר בו מכינים את השור להרג. החשיבות שבשלב זה, היא גם בקרבת הלוחם בשוורים אל השור, משום שזו מפגינה את יכולתו להגיע לשליטה מושלמת בשור. מלחמת שוורים מסתיימת בשלב שמכונה La Estocada, ושבו המטדור דוקר את השור למוות בחרבו.

הספורט, שנטען כאילו הוא מהותה של מלחמת השוורים, לא קיים בה בפועל. כל הזדמנות אמיתית שעומדת לשור להילחם במי מהמתעללים בו, נמנעת באמצעות שיטות מתוכננות היטב, שנועדו להבטיח את תבוסתו ובסופו של דבר את הוצאתו להורג. עצם המילה "מטדור" משמעותה "רוצח", וכפי שכבר נאמר, יש במלחמת השוורים שלבים שנועדו במיוחד כדי להפגין את שליטתו של האדם בשור. ההוצאה להורג המעיקה והמחרידה, לעיני הציבור, של חיה שלא ביקשה להיות נוכחת בקרב וגם לא מנסה, מתוך אינסטינקט, לפגוע באלה שפוגעים בה בכוונה תחילה, עטופה ומכוסה במעטה של "מסורת". כפי שטוען טויבין, המסורת, לכאורה, היא אימוץ מנטליות של המון, שובו של האדם לסטנדרטים תרבותיים פרימיטיביים וברבריים, או סירובו להתרחק מהם. מלחמת שוורים היא הוצאה להורג ציבורית, מקודשת, של בעל חיים תם וחף מפשע, מסורת שאין לה מקום בתרבות המודרנית.

מרכיבי האומץ, לכאורה, בקרב בין יריבים שכוחותיהם אינם שווים

כפי שנאמר למעלה, הסכנה שעומדת בפני המטדור זניחה בהשוואה לזו של העומד מולו. מאבק זה, בין יריבים שאינם שווים זה לזה, הוא תוצאה של התהליך הרב-שלבי שמטרתו להחליש את השור בכל שלב, כדי להבטיח את תבוסתו. לכן מוזר הדבר שלוחמי שוורים זוכים לפרסום בגין קשיחותם ואומץ ליבם. הכתב אדווארד לווין (Edward Lewine) מציין שהפופולריות של הלוחמה בשוורים הלכה ופחתה בשנות השמונים של המאה שעברה, בגלל האמונה שהאירועים היו מזויפים ולכן המטדורים לא עמדו בפני סכנה אמיתית.4 מותו של מטדור יחיד גרם לשינוי בחשיבה זו, ונפילתו הקטלנית הביאה להיווצרותה של הדעה והאמונה שמלחמת השוורים מגובשת ומתוכננת כקרב הוגן.5 כדי להגיע למסקנה כזאת, עלינו להתעלם משני פרטים חשובים שצוינו עד עכשיו: 1) היחס שבין מקרי המוות של השוורים בהשוואה לאלה של לוחמי השוורים, ו- 2) התהליך הרב-שלבי שנועד למנוע מהשור מלהוות איום לגיטימי כלשהו. בנוסף, הטענה שמלחמת שוורים כרוכה במאבק נגד חיה תוקפנית מטבעה, ולכן המשתתפים בה חייבים להיות אמיצים, מתעלמת בנוחות רבה מההתנהגות הטבעית של השור, שמקבלת לעיתים קרובות כל כך פרשנות שגויה ומוטעית בתעמולה למען מלחמות השוורים.

כשאנחנו לומדים להכיר ומבינים את השור במצבו הטבעי נעשית מלחמת השוורים לנתעבת ושפלה עוד יותר. ג'ורדי קסאמיטיאנה (Jordi Casamitjana), האתולוג (חוקר דפוסי התנהגותם של בעלי חיים בסביבתם הטבעית), מציין ששוורים הם, מטבעם, אוכלי עשב שלווים, שנהנים מחברתם של שוורים, פרים ופרות אחרים ומטעמו של העשב בשדות הפתוחים.6 למרות עובדות אלה, שוורים צעירים נבדקים ומדורגים בהתאם למה שנקבע כרמת האומץ שלהם והסכמתם להילחם.7 למעשה, דקירת שור צעיר נחשבת לעיתים קרובות כבדיקת האומץ שלו, משום שהיא מגלה וקובעת, לכאורה, האם יחליט להילחם או לברוח.8 אין צורך לומר שלשור אין כל עניין ב"בדיקת אומץ" זו. כבוגר, שמשתתף בפועל במלחמת שוורים, הוא מתמקד בבריחה למקום בטוח באמצעות פעולות ייאוש כגון ניסיון לקפוץ מעל לגדר הזירה.9

תמונתו של לוחם השוורים, הנועז לכאורה, שנכנס לזירה כדי להילחם בשור ששוקל כמה מאות קילוגרמים ויש לו קרניים, בעזרתן הוא יכול להכות ביריבו האנושי מכת מוות, מוכתמת, לא רק על ידי התהליך הרב-שלבי שמתבצע לכל אורך האירוע, אלא גם על ידי הטקסים שקודמים לקרב. לפני הקרב מוכים השוורים בקביעות ומקבלים סמי הרגעה ומשלשלים כדי שייחלשו נפשית וגופנית.10 כדי לבלבל עוד יותר את השור ולהפריע לראייה שלו מורחים ומשפשפים וזלין (ג'ל פטרוליום) לתוך העיניים שלו, כדי לטשטש אותן, והוא מוחזק במקום חשוך, כך שכשהוא נכנס לזירה עיניו מסתנוורות על ידי האור.11

סטיב הינדי (Steve Hindi), פעיל למען בעלי חיים, מפרסם באתר של הארגון שלו, ( SHARK (Showing Animals Respect and Kindness – הפגנת כבוד וטוב לב כלפי בעלי חיים, דיווח מיד ראשונה על מלחמות שוורים. הוא מספר לנו כאן את סיפורו של Bright Eyes ("עיניים בורקות"), שור שפגש במקסיקו סיטי ושנהרג במלחמת שוורים. הינדי פגש לראשונה את השור במכלאה שלו, ושם לב לאופיו העדין והתנהגותו חסרת התוקפנות כלפי אלה שהתעללו בו והציקו לו.12 את סיפורו על Bright Eyes מלווה הינדי בתיעוד מצולם על מעשי האכזריות שמאחורי מלחמת השוורים ומאבקו של Bright Eyes במיוחד. "מלחמות שוורים לא מציבות אדם נועז אחד למול שור אכזרי ופראי אחד," אומר הינדי בכותרת מעל תמונתו של Bright Eyes, מוקף על ידי הרוצחים שלו. "במקום זה, כנופיה של בריונים מתקהלת ומתנפלת על בעל חיים פצוע, מוכה וחבול, חלש ומותש עוד לפני שאפילו נכנס אל הזירה."13 בנוסף לסיפורו של הינדי יש באתר סדרה כרונולוגית של צילומים שמראה את הרמה האמיתית של הברבריות שביסוד מלחמת השוורים.


"Bright Eyes, רגוע ושלו... זהו טבעו של 'שור לוחם' ". כתובית וצילום: SHARK		"מישהו עומד לדקור את Bright Eyes בצלצל, דרך הגג של תא הבידוד החשוך שלו, כדי לפצוע אותו עוד לפני שאפילו נכנס לזירה." כתובית וצילום: SHARK


Bright Eyes בזירה. "מלחמות שוורים לא מציבות אדם נועז אחד למול שור אכזרי ופראי אחד" כתובית וצילום: SHARK		"Bright Eyes, משותק עתה אבל עדיין בחיים ובהכרה, והוא מסוגל רק להתנשף ולהתנשם, למצמץ ולהניע את פיו בעוד העינויים שלו ממשיכים." כתובית וצילום: SHARK

אותם פקפקנים, שעדיין מטילים ספק באהדתו של הינדי גם אחרי שהם קוראים את הדיווח שלו על Bright Eyes, כדאי שיקראו את דבריו של המטדור לשעבר אלבארו מונרה (Alvaro Múnera). מונרה, שהוא במקרה גם ידיד טוב מאוד של מטדור ששור נגח בו למוות, הוא בר-מזל משום שנשאר בחיים אחרי שננגח על ידי שור בשנת 1984. לא הפציעה שלו היא שגרמה למונרה לצאת נגד המשחק שבו השתתף, אלא שיחות שניהל עם אחרים על מלחמות שוורים, אחרי שנפצע.14 מונרה חוזר בפרוט רב על כמה מהסיפורים הקשים והמטרידים ביותר שלו מימיו כלוחם בשוורים, כולל אותו מקרה שבו הרג פרה בהריון בזמן האימונים, וראה איך הוצא העובר מגופה. סיפור אחר שלו עוסק בדקירה, שוב ושוב, של שור שלחם חזק ככל שיכול, ולשווא, כדי לשמור על נשימתו האחרונה.15 למרות שלעיתים קרובות חש קונפליקט פנימי, בשל עמדתו ביחס למלחמות שוורים, מונרה נשאר לוחם שוורים מדרגה ראשונה, עילית שבעילית, במשך מספר שנים, בגלל עידודם של אביו וסוכנו שהבטיחו לו פרסום ותהילה.16

מונרה התחרט על דרכו ושינה את דעתו בארצות הברית, שם טופל בעקבות התקפתו המשתקת של שור. הוא מספר שנאלץ להתעמת עם קרובת משפחה של ידיד בסעודה חגיגית לילה אחד. היא כינתה אותו "ברברי" ולא הביעה כל אהדה כלפיו בשל פציעתו. מונרה לא התווכח; במקום זה הגיע לכדי הבנה ש"זו דרך החשיבה של אנשים בחברה תרבותית יותר משלנו."17 מונרה מטיל היום ספק בטיעונים המגוחכים והאבסורדיים שמועלים על ידי התומכים במלחמות השוורים, כמו, לדוגמה הטענה שהקרב הוא בין יריבים שווים. מונרה אומר שאם הקרב היה באמת הוגן, היה מספר המתים בין לוחמי השוורים שווה, פחות או יותר, למספר השוורים המתים.18 הוא מוסיף גם שיש לראות את מלחמות שוורים כ"דף שחור בהיסטוריה של האנושות," ושהוא מקווה לשקיעה מהירה שלהן, כתוצאה מהגידול במודעות למה שכרוך בהן.19

בהתנצלות מוזרה ויוצאת דופן, על מה שניתן לראותו כמרכיב הבלתי מוצדק ביותר במלחמות שוורים, מתייחס ארנסט המינגוויי, הסופר, החסיד הנלהב והקנאי, למותם של סוסים במלחמות שוורים כאל "מרכיב קומי", כאילו הם כבר לא סוסים, בגלל המראה המגוחך כל כך שלהם בעודם משוסעים למוות על ידי שור מבועת.20 במציאות אין שום דבר קומי או מצחיק במותם של הסוסים – שמקבלים עוד פחות סיכוי לחיות מאשר השוורים – או בכל חלק אחר של מלחמת השוורים.21 מובטח לו לסוס שימות מפגיעת קרניו של שור מעונה שמתפרץ ותוקף בתגובה להצקה, ההטרדה והתעללות הבלתי פוסקות, והוא חסר מזל בדיוק כמו השור, בכל הנוגע להימלטות מהקרב ללא פגע.

הסופר בן המאה ה-19, צ'רלס דאדלי וורנר (Charles Dudley Warner), תיאר את גורלם של הסוסים במלחמות שוורים כאילו "ארבעת רגליהם .... כבר נתונות בקבר עוד לפני שנכנסו לזירה."22 תיאור כזה מדויק מאוד, משום שהסוסים משמשים כמטרה לשור, כדי להגן על ה-picadores האמיצים לכאורה, שנמלטים למקום מחסה כשהשור מתחיל לתקוף ולהכות, ומותירים את הסוסים שלהם כיעד וכמטרה לשוורים שהתגרו בהם שוב ושוב.23 סוסים מושלכים ונזרקים לאוויר על ידי שוורים, שנוגחים בהם שוב ושוב בניסיון להקל על תסכולם ולנקום ב-picadores, האויב האמיתי שלהם.24 בפרק זמן זה מותקפים הסוסים החפים מפשע והתמימים מבלי לדעת מה קורה סביבם, משום שעיניהם מכוסות ולעיתים קרובות סותמים גם את אוזניהם, כדי לוודא טוב יותר את אובדנם.25 אם זה אינו קרב הוגן עבור השור, הוא עוד פחות הוגן עבור הסוס שאין לו קרניים, אין לו כל הזדמנות להגן על עצמו, והוא כלל לא מודע לאירועים שמתרחשים סביבו. דאדלי וורנר מציין את אופיו הברברי, במלוא מובן המילה, של מותו של הסוס, שחייב להישאר בסביבתו של השור הזועם עד שאינו מסוגל יותר לעמוד והקהל מריע וצוחק למראה מותו האכזרי של סוס מבולבל ונבוך.26


הסוסים ננגחים אפילו אם הם מכוסים בשמיכה. לעיתים קרובות, השמיכות "לא עושות יותר מאשר להסתיר את פצעיהם של הסוסים." כתובית וצילום: SHARK		לסוס זה אין כל הגנה. צילום: "קול החיות" (The Animals Voice)

מלחמת השוורים כשלעצמה היא לא הפעילות היחידה שקשורה בעינוי שוורים ופרות, ושמוסווית כמסורת תרבותית. אותם אנשים, שמרוויחים מפעילויות כאלה, עושים הון עצום באמצעות מנהגים אכזריים אחרים, כגון הרצת השוורים ו-28,27Toro de Fuego . כל אחת מהפעילויות האלה מפרה סטנדרטים אתיים בסיסיים, משום שהיא מציבה בעלי חיים פגיעים במצב של עינוי, השחתה והטלת מומים אינסופיים, שאין מידה להם, כדי לבדר בני אדם. למלחמות שוורים, כמו גם לכל ספורט אחר שצומח ונובע מהן, אין מקום בתרבות שרואה עצמה כמודרנית או מוסרית.

כפי שנאמר גם על ידי העיתונאי קולם טויבין והמטדור לשעבר, אלבארו מונרה, תמיכתו של המינגוויי במלחמות וההגנה התרבותית שמוענקת לפעילות כזאת לא עושות את הטיעונים למענן ראויים ובעלי ערך. קני מידה תרבותיים עשויים להיות פגומים מטבעם ומיסודם, ואין ספק שמסוכן לאפשר חריגה מתמדת מגבולות הסטנדרטים האנושיים וההומאניים, בשמו של שימור התרבות. הגנה אמיתית על בלי חיים חייבת לדאוג לביטול מוחלט של ספורט הדמים, בין אם הוא עטוף ומוסווה בטענה למסורת רבת-שנים, או לא. אי אפשר לצפות מאדם שיפתח רמה כל שהיא של כבוד כלפי בעלי חיים, כל עוד אינו מתייחס לעינוי וההוצאה להורג שלהם, בשמו של ספורט, כאל דבר שאינו ראוי לגינוי מבחינה מוסרית. העת להפסיק את מלחמות השוורים כבר הגיעה ועברה מזמן, ויש לעשות זאת בשמם של האתיקה, הרוח הספורטיבית וההגינות, ובשמה של הקדמה התרבותית עצמה.

¹ Colm Tóibín, "Bullfighting Ban is Sweet Revenge for Catalonia," The Guardian, Main Section, 31 July 2010, 24.

² Adam Mark Barwick, The B/W Bulletpoint Bullfight (Madrid: GWF Publications, 2007), 6.

³ "The End of Bullfighting?," The Week, 6 August 2010, http://theweek.com/article/index/205728/the-end-of-bullfighting. In fact, more bullfighters have been killed outside of the bullfighting ring than inside of it since the last death in 1985. See: Lewine, Death and the Sun, 14 (referenced later in this factsheet).

⁴ Edward Lewine, Death and the Sun: A Matador’s Season in the Heart of Spain (New York: Houghton Mifflin, 1985), 14.

¹⁵ Ibid. "The bull was just there on four legs....He released a sigh that I will never forget. It was very slow and deep, fighting to stay alive while we just kept stabbing him."

²⁰ Ernest Hemingway, Death in the Afternoon (New York: Scribner, 1932), 14-15.

²¹ For a thorough refutation of Hemingway's romanticized portrayal of bullfighting, refer to Peter Messent’s "’The Real Thing’? Representing the Bullfight and Spain in Death in the Afternoon," in Miriam Mandel, ed., A Companion to Hemingway's Death in the Afternoon (Rochester, NY: Camden House, 2004).

²² Charles Dudley Warner, A Roundabout Journey (Riverside, Cambridge: H.O. Houghton and Company, 1883), 255.

²⁸ John Ingham, "Blazing Cruelty — Villagers Laugh As Bull Endures Flame Torture In Firework Fiesta," Fight Against Animal Cruelty in Europe, 10 January 1999, http://www.faace.co.uk/express.htm .