החוקיקה בנושא ניסויים בישראל ובארצות אחרות

דף מידע

ניסויים בבעלי חיים בישראל מבוצעים בכפוף לחוק צער בעלי חיים (ניסויים בבעלי חיים) התשנ"ד-1994. החוק מבוסס במידה רבה על התקנון הוולונטרי של האקדמיה הלאומית למדעים, שבין מטרותיה, "קידום המחקר המדעי". לפיכך, אין זה מפתיע, שהחוק משרת בעיקר את האינטרסים של התעשייה הביו-רפואית החזקה של ישראל.

על פי תיקון משנת 2007 נאסר על ביצוע ניסויים לא רפואיים בבעלי-חיים, כלומר בדיקת תמרוקים וחומרי ניקוי, אבל לא נאסר על כל סוג אחר של ניסויים. בנוסף לכך, ועדות פנימיות לטיפול ושימוש בבעלי חיים במוסדות מחקר שונים רשאיות לאשר ניסויים כאלה ללא היתר מהמועצה הלאומית, אפילו ללא בדיקה על ידה.

מצב עניינים זה עומד בניגוד למקובל ברוב מדינות אירופה. בבריטניה, בשוודיה, בצרפת, בשווייץ ובמדינות אירופאיות רבות אחרות, הסמכות לאשר ניסוי בבעלי חיים נתונה בידי גוף חיצוני – משרד ממשלתי (למשל, משרד הפנים בבריטניה) או ועדה ציבורית, שבה מיוצגים גם האינטרסים של הגנה על בעלי חיים (למשל, בשוודיה). מנגנונים חיצוניים לאישור ניסויים בבעלי חיים לא מבטיחים התייחסות רצינית לשיקולים של רווחת בעלי חיים, אבל הם מגבירים את הסיכוי ששיקולים כאלה יקבלו משקל רב יותר.

בכל הנוגע לגוף שבסמכותו לאשר ביצוע ניסויים, החוק הישראלי מבוסס על המודל האמריקאי, שגם בו ועדות פנימיות, ולא גוף חיצוני ואובייקטיבי-לכאורה, מוסמכות לאשר פרויקטים ניסויים ספציפיים. המודל האמריקאי הוא מהגרועים בעולם, אבל החוק הישראלי גרוע אף ממנו. בעוד שבארה"ב, בוועדות פנימיות חייב להיות נציג אחד של הציבור, שאינו קשור למוסד שבו פועלת הוועדה, דרישה זאת הושמטה בישראל. לפיכך, הרוב המכריע של הניסויים המבוצעים בבעלי חיים בישראל נשקלים ומאושרים על ידי ויוויסקטורים ועמיתיהם, תוך מתן דין וחשבון מעטים, אם בכלל, לציבור.

לדיון נוסף בחוק הישראלי, ראו חקיקה בישראל.