ניסויים ברפואת האדם

סקירה כללית

כאמור, מודלים חייתיים הם בעייתיים אפילו בחקר המחלות הזיהומיות, אבל בתחום המחלות הכרוניות – כמו שבץ מוחי, מחלת פרקינסון ומחלות לב – למודלים אלה אין ביסוס תיאורטי או מעשי. מאחר שהגורמים למחלות כרוניות אלה אינם מובנים היטב בבני אדם, המודלים החייתיים שלהם מבוססים על אמצעים מלאכותיות לגרימת המחלה. מאחר שגורם המחלה במודלים החייתיים שונה מגורמיה בבני אדם, מודלים אלה אינם עומדים בעיקרון הראשון והחשוב ביותר שאותו ניסחו וקבעו אותם חוקרים המבצעים ניסויים בבעלי חיים.

גם בתחום בדיקות הבטיחות והיעילות, ניסויים בבעלי חיים סובלים מבעיות כמו הבדלים בין מינים ביולוגיים שונים ותוצאות מלאכותיות הנובעות מעצם ההליך הניסויי. העובדה שלניסויים אלה נוהגים להצמיד את שם התואר "רפואיים" אין פירושה שהם בעלי תוקף מדעי או שהם עומדים במבחן המוסרי. לאמיתו של דבר, הקהילה הביו-רפואית משתמשת לעתים קרובות במונח "רפואי" כדי לדחות ביקורת ולשכנע את הציבור שניסויים בבעלי חיים חיוניים, הומניים וחשובים – למרות ראיות רבות המפריכות קביעות אלה.

מודלים חייתיים של מחלות האדם

אחת מתפיסות היסוד הוותיקות ביותר במדעי הרפואה קובעת שיש "להוכיח" היפותיזות לגבי מחלות, שבהן לוקים בני אדם, במודל חייתי מתאים. תפיסת המודל החייתי, שהוגדרה לראשונה במאה ה-19, בחקר המחלות הזיהומיות, מבוססת על הנחת היסוד שניתן לשעתק מחלות אנושיות במיני בעלי חיים אחרים, כך שהמודל הניסויי והמחלה באדם יהיו כמעט זהים. ואולם, הנחה זאת מתממשת רק לעתים רחוקות, אם בכלל.

אבי תפיסת המודל החייתי הוא הבקטריולוג בן המאה ה-19, רוברט קוך. לפי ה"עקרונות" המפורסמים של קוך, כדי להוכיח באופן מדעי שמיקרואורגניזם מסוים גורם מחלה מסוימת בבני אדם, יש להדביק בעלי חיים במיקרואורגניזם המדובר. יתר על כן, גורם המחלה צריך לגרום מחלה דומה במודל החייתי, ומחלה זאת תתאפיין במהלך דומה למחלה באדם, וכן בממצאים פתולוגיים ובתמונה קלינית דומים.

אין זה מקרה שהולדת המודל החייתי היתה בתחום המחלות הזיהומיות. מעצם טבען, מחלות זיהומיות נראות על פניהן מתאימות במיוחד למחקר בבעלי חיים: כל מה שנחוץ, כך נראה, הוא למצוא בעל חיים שניתן להדביק אותו במיקרואורגניזם שגורם מחלה מסוימת בבני אדם. אבל עד מהרה, קוך עצמו גילה שתפיסת המודל החייתי שגיבש לא עומדת במבחן המציאות. לאחר שבודד את חיידק הכולרה בבני אדם (בשיטות מחקר שאינן כרוכות בשימוש בבעלי חיים), נכשלו כל מאמציו של קוך להדביק בו בעלי חיים אחרים. לאחר שניסה, לשווא, להדביק בחיידק הכולרה עכברים, חולדות, כלבים וקופים, קוך קבע שהעקרונות שגיבש לא תופסים תמיד. יתר על כן, קוך הגיע למסקנה שבמקרה שבו מוצאים מיקרואורגניזם מסוים בבני אדם חולים, ושמיקרואורגניזם זה לא נמצא או שהוא נדיר בבני אדם בריאים, אין צורך להשתמש במודל חייתי כדי "להוכיח" את הקשר הסיבתי בין המיקרואורגניזם לבין המחלה באדם.

למרות מסקנתו של קוך, השימוש במודלים חייתיים התרחב מאוד במאה ה-20, וכיום משמשים בעלי חיים כמודלים לא רק של מחלות זיהומיות, אלא גם של מחלות כרוניות, שהגורמים להן אינם מובנים היטב. שימוש במודלים חייתיים במחלות לא-זיהומיות הוא בעייתי עוד יותר מאשר השימוש בהם בחקר המחלות הזיהומיות, כפי שמראה חקר השבץ. בבני אדם, שבץ מוחי הוא השלב הסופי של תהליך מחלה ארוך, הנמשך במשך שנים ארוכות. במהלך תקופה זאת כלי הדם במוח הולכים ונסתמים בתהליכים המובנים רק באופן חלקי. בניגוד לכך, כדי לייצר מודלים חייתיים של שבץ, נוהגים לקשור באופן מלאכותי עורקים שמובילים דם למוח. כתוצאה מכך מופסקת זרימת הדם למוח באופן זמני, וכך נגרם נזק מקומי לתאי מוח. מאליו ברור שתהליך המידול המלאכותי הזה שונה באופן מהותי מגורמי המחלה ומהפתולוגיה שלה בבני אדם. ראשית, בעלי החיים שבהם משתמשים בריאים לכל דבר ועניין – כלי הדם שלהם לא סתומים על ידי משקעי שומן, אין להם לחץ דם גבוה (שממנו סובלים חולי שבץ רבים), וגופם לא מייצר באופן עצמאי קרישי דם. שנית, תהליך הקשירה המלאכותי אינו מהווה מקבילה נאותה לתהליכים הפתולוגיים המורכבים שמובילים לשבץ בבני אדם. ולבסוף, אין זה מפתיע שמודלים חייתיים של שבץ נכשלו בניבוי יעילות של תרופות בבני אדם. בשנים האחרונות, יותר מ-14 תרופות שונות הוכחו כיעילות נגד המחלה במודלים חייתיים של שבץ, אבל אף אחת מהן לא הראתה יעילות בניסויים קליניים בבני אדם שלקו בשבץ.

 לפיכך אין זה מפתיע שמודלים חייתיים של מחלות כרוניות אינם עומדים בדרישות הבסיסיות של העקרונות שניסח קוך. אבל אפילו בחקר המחלות הזיהומיות, מודלים חייתיים סובלים מכשלים רבים.

החווה היחידה בישראל לגידול קופים לניסויים (ראו: חלקה של ישראל בסחר הבינלאומי בקופים), חוות מזור (הידועה גם כ-BFC), מייצאת קופי מקוק, בעיקר לבריטניה. ממסמכים שהגישו בעלי החווה לבתי משפט בישראל עולה, שקופים מחוות מזור מיוצאים למכון הבריטי הלאומי לסטנדרטיזציה ולבקרה ביולוגיות, שם הם משמשים לשני צרכים עיקריים: 1. כמודל חייתי של איידס; 2. לבדיקות בטיחות של חיסונים נגד שיתוק ילדים (פוליו). לפיכך, קופים ממזור משמשים בשני הסוגים של ניסויים רפואיים בבעלי חיים – מודלים חיייתיים ובדיקות של מוצרים רפואיים.

המודל של איידס בקופי מקוק סובל מבעיות רבות, הנובעות מהבדלים ביולוגיים בין קופים לבין בני אדם. בגורם המחלה של רוב מקרי האיידס באדם, HIV-1, לא ניתן להדביק אף מין אחר של בעלי חיים, מלבד שימפנזים. מאחר ששימפנזים נמצאים בסכנת הכחדה, ומאחר שאפילו בבעלי חיים אלה, HIV-1 גורם רק לעתים רחוקות מחלה, רוב החוקרים משתמשים בקופי מקוק, ולא בשימפנזים. מאחר שלא ניתן להדביק קופי מקוק ב-HIV-1, חוקרים במכון הבריטי שהוזכר לעיל ובמתקני מחקר אחרים משתמשים בנגיף SIV, נגיף של קופים. ואולם, SIV אינו זהה ל-HIV-1. לאמיתו של דבר, מחקרים גנטיים הראו ש-SIV ו-HIV-1 זהים, מבחינה גנטית, רק ב-40 אחוזים. במלים אחרות, SIV ו-HIV-1 הם נגיפים שונים, ולכל אחד מהם היסטוריה אבולוציונית ופונדקאים שונים. HIV-1 לא גורם מחלה בקופים, ואילו SIV לא גורם כנראה מחלה בבני אדם. לפיכך, המודל החייתי המוביל של איידס אינו עומד בדרישה הראשונה המנוסחת בעקרונות של קוך.

למרות שהן SIV והן HIV-1 גורמים כשל חיסוני (SIV בקופים ו-HIV-1 בבני אדם), קיימים הבדלים פתולוגיים וקליניים רבים בין המחלה באדם לבין המודל בקופים. לדוגמה, כדי לחדור לתאי המערכת החיסונית, HIV-1 נצמד לקולטן עיקרי אחד ולשני קולטנים נוספים. בניגוד לכך, SIV משתמש רק בקולטן נוסף אחד. מבחינה קלינית, תסמונת הכשל החיסוני בקופים שהודבקו ב-SIV מתפתחת בדרך כלל בקצב מהיר בהרבה מאשר איידס בבני אדם. קופים שהודבקו ב-SIV מתים לעתים קרובות בתוך חודשים או אפילו שבועות, בעוד שקצב הדגירה הממוצע של HIV-1 - בבני אדם שאינם מקבלים טיפול תרופתי – הוא כ-10 שנים.

בדיקות בטיחות ויעילות של מוצרים רפואיים

התחום השני שבו מתבצעים ניסויים רפואיים בבעלי חיים הוא בדיקות יעילות ובטיחות של מוצרים ותכשירים רפואיים כמו תרופות, חיסונים או מכשור רפואי. בטיחות יעילות מבוצעות במקרים רבים במודלים חייתיים, והן סובלות מאותן בעיות הכרוכות בשימוש במודלים אלה. בדיקות בטיחות מבוצעות בבעלי חיים בריאים. כדי לפצות על הרגישות הנמוכה של הבדיקות בבעלי חיים, נוהגים להשתמש במינונים מלאכותיים וגבוהים של התרופה/החיסון הנבדקים. ואולם, מאחר שחילוף החומרים של תרופות שונה בבעלי חיים ובבני אדם, בדיקות בבעלי חיים מייצרות לעתים קרובות תוצאות מטעות, שהשימוש במינונים גבוהים פוגם עוד יותר באמינותן (ראו: "השפעות מלאכותיות של התהליך הניסויי").

במכון הלאומי הבריטי לסטנדרטיזציה ולבקרה ביולוגיות, קופים שמקורם בחוות מזור משמשים לבדיקות שגרתיות של חיסונים אוראליים (הניתנים דרך הפה) נגד מחלת הפוליו. כדי להבין את הבעייתיות הטמונה בשימוש בקופים לצורך זה, יש צורך בחומר רקע על שני החיסונים הקיימים נגד המחלה.

פוליו היא מחלה נגיפית הנגרמת על ידי שלושה תת-סוגים של הנגיף (פוליו-1, פוליו-2 ופוליו-3), ושני החיסונים הקיימים מכילים את כל שלושת תת הסוגים. החיסון הראשון, שפותח בשנות החמישים של המאה העשרים על ידי סאלק, מכיל נגיפים שהומתו באמצעות פורמלין. מאחר שחיסון זה מכיל רק נגיפים מומתים, הוא נחשב בטוח מאוד לשימוש; מאז סוף שנות השבעים של המאה העשרים, לא קיימת כל דרישה של גופי רישוי (משרדי בריאות וכדומה) לבדוק את החיסון הזה בקופים.

בניגוד לכך, החיסון האוראלי מכיל נגיפים מוחלשים, לא מומתים. נגיפים אלה עלולים להפוך אלימים ולגרום במחוסנים את המחלה שאותה נועדו למנוע. החל ב-1979, הפך החיסון האוראלי הפך לגורם היחיד של פוליו בארה"ב. ב-2000 החליטו רשויות הבריאות האמריקאיות להפסיק את השימוש השגרתי בחיסון האוראלי, ולהחליפו בחיסון שפותח על ידי סאלק.

בניסיון לצמצם את הסיכון הכרוך בשימוש בחיסון האוראלי, שמחירו זול יותר ושקל יותר לתת אותו למחוסנים, גופי רישוי כמו ארגון הבריאות העולמי ומנהל התרופות והמזון (FDA) האמריקאי גיבשו נהלים, המחייבים את יצרני החיסונים לבדוק באופן שגרתי כל סדרת ייצור של החיסון האוראלי בקופים חיים. מאחר שרק קופים ופרימטים אחרים עשויים להידבק בנגיף הפוליו, לא ניתן היה להשתמש בבעלי חיים אחרים. במהלך הבדיקה מוזרקים הנגיפים המוחלשים ישירות למח השדרה או למוח של קופים חיים (כל אחד משלושת תת-הסוגים של הנגיף נבדקים בנפרד), שחלקם עלולים לפתח שיתוק. לאחר תקופת הסתכלות קצרה, כל הקופים מומתים, ומח השדרה והמוח שלהם נבדקים כדי לבחון את השינויים הפתולוגיים שאירעו כתוצאה מהחשיפה לנגיף.

מאליו ברור, שהבדיקה בקופים היא ניסוי מלאכותי. בני אדם לא מקבלים את החיסון בזריקה ישירות למערכת העצבים המרכזית שלהם – הם נוטלים אותו דרך הפה. כדי לפצות על הרגישות הנמוכה של הקופים, הנגיפים מוחדרים ישירות למערכת העצבים המרכזים, אבל הדבר מקשה מאוד על האינטרפרטציה של תוצאות הניסוי. תוצאות חיוביות בניסוי עלולות להיגרם פשוט כתוצאה מהדרך המלאכותית שבה מוכנס הנגיף לגוף הקוף, הן עלולות להיות תופעה שתתרחש רק בקופים ולא בבני אדם, והן עלולות לשקף סיכון אמיתי למחוסנים אנושיים. סדרות ייצור רבות של החיסון האוראלי נפסלו לשימוש בבני אדם בשל תוצאות חיוביות בניסוי בקופים, אבל נראה שרבות מסדרות ייצור אלה היו בטוחות בבני אדם. מצד שני, סדרות ייצור שהוכחו כבטוחות בניסוי בקופים גרמו עשרות מקרי שיתוק בבני אדם שחוסנו בחיסון האוראלי.

מצב עניינים זה הוביל רשויות בריאות בארה"ב, בצרפת ובמדינות נוספות להפסיק את השימוש השוטף בחיסון האוראלי ולהחליפו בחיסון הבטוח שפיתח סאלק, חיסון שלא נבדק בקופים מאז 1980. מדינות סקנדינביות כמו שוודיה מעולם לא השתמשו בחיסון האוראלי, והצליחו לחסל את התחלואה בפוליו בעזרת החיסון שפיתח סאלק. ואולם, החיסון האוראלי נמצא בשימוש נרחב במדינות רבות, ובהן ישראל, מאחר שהוא זול יותר, קל יותר לתת אותו למחוסנים (הוא ניתן דרך הפה, ולא בזריקה, כמו החיסון שפיתח סאלק), ויש לו כמה יתרונות אחרים. בניסיון לאפשר את המשך השימוש בחיסון האוראלי בלי לסכן בני אדם, חוקרים בתחום הביולוגיה המולקולרית בחנו גישה שונה לחלוטין. במקום לבצע בדיקות בלתי אמינות בקופים, הם ניסו לגלות מוטציות הקשורות לאלימות של הנגיף. חוקרים אלה זיהו כמה מוטציות הקשורות קשר הדוק לאלימות ולגרימת שיתוק, ובשלב מאוחר יותר פיתחו בדיקת מבחנה פשוטה לזיהוי המוטציות הללו. ב-1999 נתן ארגון הבריאות העולמי אישור רשמי לשימוש בבדיקות מבחנה אלה בשלבי הייצור של החיסון האוראלי, וקבע שאין צורך לבדוק סדרות ייצור, הנפסלות על סמך בדיקות המבחנה, בקופים חיים. ב-2000 עשה ארגון הבריאות העולמי צעד נוסף בדרך להפסקת השימוש בקופים בבדיקות בטיחות של החיסון האוראלי נגד פוליו. ועדת מומחים של ארגון הבריאות העולמי החליטה לבטל את הדרישה לניסוי בקופים. מאז 2000, ארגון הבריאות העולמי דורש מיצרני החיסונים לבצע את בדיקות המבחנה, ולאחר מכן לערוך בדיקת בטיחות סופית בעכברים מהונדסים גנטית, שלגופם הוחדר גן המאפשר להדביקם בנגיף הפוליו.

למרות שבמקרה זה נמשך, למרבית הצער, השימוש בבעלי חיים, הנקודה החשובה נעוצה באופן שבו מיושמת החקיקה הנוגעת לניסויים בבעלי חיים. החקיקה באירופה ובישראל קובעת שאין לבצע ניסויים בבעלי חיים כאשר קיימת שיטה חלופית אמינה, ושבאותם מקרים שבהם עדיין משתמשים בבעלי חיים, יש להשתמש ככל הניתן בבעלי חיים "נמוכים" בסולם האבולוציוני. ולמרות זאת, ועל אף שארגון העולמי העניק הכרה רשמית לחלופת החלפה (ניסוי המבחנה) ולחלופת עידון (שימוש בעכברים במקום בקופים), קופי מקוק מישראל עדיין משמשים לצורך בדיקות בטיחות שגרתיות של החיסון האוראלי נגד פוליו. בניגוד להצהרות הרמות שמפזרים אלה ויוויסקטורים, בעלי חיים עדיין עוברים ניסויים, אפילו כאשר קיימות חלופות אמינות.