ניסויים בבעלי חיים

סקירה כללית

מאת ניר שלו

בכל שנה נערכים בישראל ניסויים ב-500,000 בעלי חיים בקירוב. רובם, אם לא כולם, סובלים סבל רב במהלך הניסויים. לאמיתו של דבר, ניסויים בבעלי חיים ומניעת צער בעלי חיים אינם עולים בקנה אחד. אפילו במקרה שבו הניסוי עצמו לא גורם כאב משמעותי, תנאי האחזקה של בעלי החיים במעבדות גורמים לחץ (stress) וסבל.

ההתנגדות לניסויים בבעלי חיים באה משני מקורות שונים. אלה המתנגדים לניסויים אלה מטעמים אתיים טוענים, כי יכולתם של בעלי החיים לחוש כאב וסבל מטילה על האדם חובה מוסרית להימנע מפגיעה מכוונת בהם. לפיכך, ניסויים בבעלי חיים הם לא-אתיים ויש להפסיקם. יוצאים מן הכלל הם מחקרים קליניים בבעלי חיים, שמטרתם הראשונה היא לעזור לאותו בעל חיים שבו מבוצע המחקר.

אלה המתנגדים לניסויים בבעלי חיים מסיבות מדעיות מדגישים את הכשלים המדעיים הטמונים בסוגים רבים של ניסויים בבעלי חיים, במיוחד בכל הנוגע לרפואת האדם. מאחר שבעלי חיים הם מערכות ביולוגיות מורכבות, הכוללות תת-מערכות רבות שמקיימות קשרי-גומלין, הבדלים פיזיולוגיים קטנים בין מיני בעלי חיים שונים עשויים להתבטא בהבדלים גדולים בתגובה לתרופות ולטיפולים, כמו גם במהלכן של מחלות שונות.

הבדלים ביולוגיים בין מיני בעלי חיים שונים אינם הגורם היחיד הפוגם באמינות של ניסויים בבעלי חיים. תופעות מלאכותיות הנובעות מעצם התהליך הניסויי ולחץ (stress) מעבדתי יוצרים לעתים קרובות תוצאות מלאכותיות, שלא ניתן לפרשן. לדוגמה, מאחר שרגישותם של מכרסמים (כמו עכברים וחולדות) לחומרים מסרטנים נמוכה מזו של בני אדם, חוקרים משתמשים במינונים גבוהים מאוד של החומר הנבדק בניסויים שנועדו לזהות חומרים מסרטנים. אבל בניסיונם "לפצות" על הרגישות הנמוכה של הניסוי (באמצעות הגדלת המינון), החוקרים מכניסים לתמונה משתנה חדש ובלתי מבוקר: מינונים גבוהים יכולים להסוות אפקט מסרטן על ידי כך שהם גורמים תופעות רעילות אחרות, ובמקרים אחרים הם עלולים לקבוע שחומרים מסוימים מסרטנים, בעוד שלמעשה אינם כאלה. (התוצאות החיוביות לכאורה עשויות להיגרם על ידי המינון הגבוה אשר פוגע קשות במנגנון הטבעי לתיקון רקמות של בעל החיים). תוצאותיו של הניסוי הסטנדרטי לזיהוי חומרים מסרטנים, המבוצע במיליוני חולדות ועכברים בכל שנה, פשוט לא ניתנות לאינטרפרטציה, לא כל שכן להשלכה על האדם.

קיימות שיטות מחקר רבות, שאינן כרוכות בשימוש בבעלי חיים, והמסוגלות להצעיד קדימה את המחקר הרפואי. מחקר קליני בבני אדם, בלי לפגוע בהם, הוא הדרך הטובה ביותר לחקור מחלות, להגדיר את מהלכן, לחפש אחר הגורמים להם ולבחון דרכי טיפול אפשריות. תרביות תאים ורקמה In vitro ("בזכוכית", מחוץ לגוף) מספקות אמצעי רב ערך לחקר תופעות פיזיולוגיות ופתולוגיות ברמה המולקולרית. תרביות אלה מאפשרות גם לבחון תופעות רעילות ורפואיות של תרופות חדשות. המלה האחרונה בטכנולוגיה המודרנית, מערכות הדמיה מתקדמות כמו PET ו-fMRI, מאפשרות לחקור את מוח האדם בפעולה, בלי לפגוע בחולה או במתנדב שבו מתבצע המחקר. תוכנות ואמצעים מתוחכמים אחרים מהווים חלופה לשימוש המסורתי בבעלי חיים לצורכי הוראה, הן בבתי ספר והן באוניברסיטאות.

למרות הבעיות המדעיות והאתיות הקשות הכרוכות בניסויים בבעלי חיים, ולמרות זמינותן של שיטות מחקר שאינן כרוכות בשימוש בבעלי חיים, ניסויים אלה מבוססים היטב בקרב הקהילה המדעית. בישראל, השדולה הביו-רפואית החזקה הצליחה להכשיל כל ניסיון לרפורמה משמעותית, תוך שהיא מגנה על האינטרסים הכלכליים והאקדמיים של חבריה.

מבין כל התחומים שבהם מנוצלים בעלי חיים, ניסויים בבעלי חיים (למונח "ויוויסקציה", שבעבר הוחל רק על ניסויים כללו ביתור או חיתוך רקמות, משמעות רחבה יותר כיום, והוא מתאר כל ניסוי שהוא המבוצע בבעלי חיים) הם התחום השנוי ביותר במחלוקת. למרבית הצער, נושא מורכב זה זוכה עדיין לטיפול פשטני, ברוח הקלישאה "תבחרו בין הכלב לבין הילד שלכם". טיעונים אמוציונליים כאלה – המושמעים מפי אותם מדענים שההיגיון אמור להיות נ ר לרגלם – לא מקדמים את הבנת הנושא, וגם לא ויכוח ציבורי המבוסס על ידע ועובדות.

חלק זה מיועד לפזר את הערפל הסובב סביב מחקר בבעלי חיים. בין שאתם מסכימים עם הדעות המובעות כאן ובין שלא, חשוב להבין מה ניסויים בבעלי חיים כוללים ומדוע הקהילה הביו-רפואית – בישראל ובארצות אחרות – משקיעה מאמצים רבים כל כך כדי להבטיח שניסויים אלה ימשיכו להתבצע גם בעתיד.