|
|
|
|
|
בקר לבשר דף מידע
|
|||||||||
|
בקר הרפורד, שמקורו באנגליה במאה ה-18, הוא הנפוץ ביותר בשוק הבקר לבשר. ערכו של גזע הרפורד היה טמון בעמידותו ובמשקלו, ובבשרו השזור בשומן, ועם הזמן הגיע משקלו של בעל חיים אחד ל-1,400 ק"ג ויותר. אחרי המהפכה התעשייתית נענו המגדלים לדרישות ההולכות וגוברות לכמויות רבות יותר של בשר בקר, בהגדילם את עדריהם ובפתחם בקר כבד ושמן יותר. גזעי יסוד אירופאים נפוצים אחרים של בהמות הם האנגוס והכחול הבלגי. אך הצרכנים של היום דורשים בשר בקר רזה יותר, ומזה מספר עשורים נענים המגדלים לדרישה זו על ידי עיצובו מחדש של בקר השחיטה הקלאסי והפיכתו לחיות קטנות ורזות יותר, המגיעות למשקל בו ניתן למכרן תוך 15 חודשים. מגמה זו זהה ברחבי העולם כולו, ומדינות רבות מתאימות את עדריהן למערכות חקלאות תחומות ביותר, שנועדו להאבסת הבקר לקראת שחיטתו. התרחבות תעשיית הבשר ניכרת ביותר באסיה ובדרום אמריקה. עשר המדינות היצרניות הגדולות ביותר בעולם הן, בסדר הבא: ארצות הברית, ברזיל, האיחוד האירופאי, סין, הודו, ארגנטינה, חבר העמים, אוסטרליה, מקסיקו, וקנדה.
כיצד חי בקר לבשר כיום חיים בעולם כ-15 מיליארד בני בקר, ודרכו של כל אחד ואחד מהם תסתיים בבית המטבחיים ובמפעל לטיפול בחלקי בקר שאינם אכילים.
במקום בו החלו חייהם, יחוסנו הזכרים הצעירים של הבקר לבשר, ואז יסומנו בסמל הבעלים, יסורסו, וקרניהם תוסרנה. הנקבות מחוסנות ומסומנות. על מנת שניתן יהיה לבצע פעולות אלה, מושלך העגל לאדמה ורגליו נקשרות בחבל או מרוסנות בתוך תיבת ברזל. תהליך הסימון פירושו צריבה של הלוגו באמצעות כלי ברזל לוהט, לשם זיהוי. בישראל נפוצה יותר שיטת סימון חלופית, המשתמשת בהקפאה לגרימת כוויה העוברת דרך הפרווה ומשאירה צלקת. תהליך הסימון מכאיב ביותר, נעשה ללא כל הרדמה, והוא חוזר על עצמו עם כל שינוי בבעלות. מחקרים אקדמיים מראים, שללא קשר לאופן ריסון העגלים הצעירים, שתי שיטות הסימון טראומטיות כל כך, שיש להחליפן בשיטות חלופיות, כגון השימוש בשבבים.
כל בני הבקר הזכרים מסורסים לפני הגיעם לגיל שנה, ולעיתים קרובות מאוד במהלך 10 ימי חייהם הראשונים. הסירוס מוודא שהבוקרים יוכלו לטפל בעדר כנוע יותר, שקל להשתלט עליו. בנוסף לכך, הזכרים הצעירים ישמינו מהר יותר, ויהיו מוכנים למשלוח לבית המטבחיים תוך זמן קצר יותר. עובדי החווה (בדרך כלל לא וטרינרים) מסירים או מועכים או פותחים בסכין את אשכי העגל, תוך שימוש במכשירים הקוטעים את אספקת הדם באמצעות טבעות גומי הדוקות; הם מרסקים את צינור הזרע ואת האשכים באמצעות כלים ידניים בצורת מצבטיים, או חותכים את כיס האשכים ומוציאים את האשכים בעזרת סכין, ומשאירים פצע פעור לניקוז. חומרי הרדמה ומשככי כאבים יקרים, ולא נעשה בהם כל שימוש. הכאב והטראומה שבסירוס מפעילים לחץ כה רב על העגלים, עד כי בריאותם נתונה בסיכון והם פגיעים לזיהום. גודלו העצום של עדר טיפוסי גורם לכך שהעגלים אינם מקבלים כל טיפול אחרי הסירוס, ושסוגיות כה קריטיות של רווחת בעלי החיים, כגון כאב, דימום, וזיהום, פשוט אינן מקבלות מענה. לפיכך, שיעורי המוות גבוהים מאד בקרב עגלים אלה.
על מנת להעלות עוד יותר את ערכו של המוצר הסופי, מסירים הבוקרים את קרני הבקר, בכדי למנוע מבשר חבול, אשר לא יאושר לתצרוכת אנושית, כדי להפחית למינימום את כמות העורות הפגומים, ולהקל על השליטה בבקר כאשר הוא מועמס בצפיפות על משאיות או סגור במתקני האבסה. קרני הבקר מוסרות באמצעות מגוון מכשירים, ואופן ההסרה תלוי בגילו של בעל החיים והעדפות מקומיות. מקל צריבה או משחה משמשים לחריכת ניצני הקרניים, ואצל עגלים צעירים מאוד נעשה שימוש במוט חשמלי לוהט שנועד להורדת ניצני הקרניים, ולהריסת הרקמות יוצרות הקרניים. במקרים אחרים נעשה שימוש במכשירי חריטה וחיתוך לקיצוץ אזור הקרן; באזור נותר פצע פתוח ולעיתים אף גולגולת סדוקה. אם לבני הבקר צמחו כבר קרניים, ישתמש העובד במסור לחיתוך מתכת או בתיל חיתוך. שיטות טיפול בבעלי חיים במדינות רבות ממליצות על הרבעה מעורבת, על מנת להיפטר מהצורך בהסרת קרניים. בקר חסר קרניים מטבעו, כגון גזעי האנגוס, פריסיין, או הולשטיין, נושא גן דומיננטי ומביא לעולם עגלים ללא קרניים. לחלופין, הסרת קרני עגלים צעירים תוך שימוש בחומר הרדמה מקומי כגון לידוקאין, חוסמת את העצב בהצלחה ומונעת סבל.
חלק מבני הבקר חיים חודשים ספורים בטבע, בשטח אדמה פתוח ונרחב, המצוי בדרך כלל בבעלות ציבורית. הם יכולים לרעות בסבך השיחים לפני שייאספו ויובלו לתחנות לצד מסילות רכבת, או למחסנים לשם איסוף על ידי משאיות; משם הם יועברו מרחקים רבים למגרשי פיטום הנקראים מתקני האבסה. בשטחי אדמה אלה רעו עדרים רבים מדי, הקרקע מרוקנת, גדות הנהר נרמסו, והמים הזדהמו. אחרי 100 שנים ויותר של שימוש יתר, שטחי אדמה ענקיים אלה אינם ראויים יותר למגורי זנים מקומיים. הרחבת מסילות הרכבת היא זו שאפשרה לקשר את ערבות הענק של מערב אמריקה למרכזי שחיטה כגון אומהה ושיקגו. בדומה לכך, באירופה שימשה בנייתן של רשתות מסילות רכבת כבסיס לתעשיית בשר בקר יבשתית. רכבות תובלה המורכבות מאינסוף קרונות בקר מובילות חיות מבועתות ותשושות אל מותן.
במתקני ההאבסה נאספים בסופו של דבר כל בני הבקר ומפוטמים לפני הריגתם. הם יבלו את החודשים הספורים האחרונים של חייהם בעודם מדשדשים במכלאות עפר ללא הקלה מחום לוהט או קור מקפיא. המכלאות נמשכות אל קצה האופק. על מנת להוסיף במהירות על משקלם, מוחלפת הדיאטה שלהם במזון העשוי מגרגרים וטבליות, המכילים בעיקר דשן שנלקח מלוליהם של עופות לשחיטה, קמח עצמות דגים, נסורת, וחלקי בעלי חיים מעובדים. תזונה מינימאלית ניתנת באמצעות תוספות למזון ותוספים נוספים כגון הורמונים; טיפול וטרינרי מוחלף במנות אנטיביוטיקה למניעת מחלות. בשהותם במכלאות הצפופות, נוטים בני הבקר להידבק בקדחת הקרציות, זבוב הבופאלו, וירוס הרפס הפרות (BHV1), מחלות נשימה של פרות, ולסבול מעודף חומצה בדם או בשתן, גזים כתוצאה מהמזון הניתן בהאבסה, כיבי כבד, תסמונות מוות פתאומי, בוטוליזם, ותסמונת העין הורודה. צליעה נפוצה במתקני ההאבסה, והיא נגרמת על ידי כיבים באצבעות הרגליים, פציעה בפרסה, רקב בכף הרגל, מפרקים מנופחים, עצמות שבורות, ונזק לשרירים. במקום בו ניתן למצוא מטפל אחד בקושי לעשרות אלפי בעלי חיים, ומציאותו של וטרינר נדירה ביותר, לא ניתנת כל תשומת לב לטיפול רפואי. המרוץ הוא לאספקת החיה בעודה מסוגלת לעמוד על רגליה, וללכת בכוחות עצמה אל תור המוות בבית המטבחיים. ניהול פסולת הפך לסוגיה חשובה, מכיוון שלא ניתן לפתור את בעיית סילוק השתן והדשן בצורה בטוחה, ואוכלוסיות מקומיות השכנות למפעלים אלה אינן מסכימות יותר להשפעה הסביבתית החמורה, כגון זיהום מים.
כיצד מת הבקר לבשר בעשור האחרון קנו ואיחדו חברות ספורות גדולות מאוד את רוב בתי המטבחיים העצמאיים, ולכן נסיעות למרחקים ארוכים הפכו לשגרה עבור בני הבקר. הם מגיעים מיובשים וחלשים במזג האוויר החם; בחורף הם עלולים להיכנע לדלקת ריאות ואפילו להגיע ליעדם קפואים ודבוקים לצדי המתכת של המשאית. חלקם ישברו רגליהם במהלך הנסיעה. אלו שאינם מסוגלים ללכת בכוחות עצמם נקשרים בשרשראות ונגררים מהמשאית, מושלכים על ערימה בחצר, ומושארים למוות ארוך ומייסר. בלילות נמכרים לפעמים בעלי החיים הגוססים לשוק שחור לא חוקי של סוחרים, המספקים את הבשר השחוט המפוקפק למסעדות מקומיות. אין זה משנה אם בני הבקר נפולים וחולים; הם מוגשים כ"בשר בקר טרי".
בני הבקר מובלים ממכלאות בהן הם מוחזקים לתעלות ורמפות שנועדו להפחית למינימום כל התנגדות, ולהשיג שיתוף פעולה מרבי. תהליך זה אופייני לגישת "השחיטה ההומאנית" התיאורטית, המיושמת בכמחצית מהמתקנים החדשים ביותר. הפסקת הפיקוח וביטול התקנות אשר חלו על התעשייה מאפשרים האצת קצב השחיטה, בעל חיים אחד כל עשר שניות; ולפיכך במציאות נמצאים העובדים בתור המוות תחת לחץ מתמיד להזיז את בעלי החיים במהירות במעלה הרמפות ולקומת השחיטה. סטנדרטים, הנחיות הומאניות וחוקים נגד אכזריות מבוטלים בזלזול בעוד בעלי החיים מוכים בצינורות או בדרבנים אלקטרוניים – אפילו בפניהם, בעיניהם, ובפי הטבעת – על מנת שינועו קדימה. אם הם נופלים או נפצעים, הם נקשרים בשרשראות ונגררים הלאה. כאשר הם גועים ומתנגדים לעובדים, הם מוכים שוב. המפקחים לא יאפשרו לתור להאט או לעצור בשום מקרה, מכיוון שכל עיכוב משפיע על הרווחים. לאורך כל התהליך כולו לא מפסיקים תפקודי הגוף הרגילים, ובני הבקר ממשיכים ללכת בתוך השתן שלהם, עושים צרכיהם זה על זה, והפרות אפילו ממליטות.
על העובדים לעמוד בקצב של מערכות המסועים, ולא ניתן לעשות זאת ובו זמנית להצליח להרוג ביעילות. בני הבקר נכנסים למעבר מרסן, וראשם נלכד בתיבה על מנת להממם. ההלם רב העוצמה, הניתן באמצעות מהמם בלחץ אוויר או אקדח הלם, נועד לגרום להם לאבד הכרתם. העובד מחטיא לעיתים קרובות ומנסה שוב ושוב בעוד חיות נוספות נעות קדימה. העובד כופת בשרשרת רגל אחת וקושר אותה למסוע הנע מעל, והחיה מונפת באוויר. השוחט (האדם החותך את צוואר החיה לשם הקזת הדם) אמור להרוג בעל חיים חסר הכרה, אך לעיתים קרובות מאוד הוא חותך פרה ערה לחלוטין ונאבקת. דלי מוצב לאיסוף הדם, או שהוא מתנקד למטה באגן ניקוז. אם לא החל כבר קודם לכן, כאן מתחיל תהליך פשיטת העור מהפנים בעוד דם הפרה מנוקז. אוזניים וחלקי ראש אחרים, וכפות הרגליים והרגליים, נחתכים.
פרה עלולה להתנתק מהשרשרת למעלה וליפול על עובד או לתוך הזוהמה שמתחתיה. (לפי עדויות איגודי העובדים, שחיטת בעלי חיים היא העבודה המסוכנת ביותר מבין העבודות המבוצעות היום במפעלים). בכל נקודה שהיא במהלך המהומה והבהילות, עלולים עובדים לדלג על משימה המוטלת עליהם, ולפיכך ניתן לפעמים למצוא בני בקר חיים עדיין לאחר שכבר הממו אותם ודמם הוקז בחלקו. עובדים ומפקחים מדווחים, וצילומי וידאו מאשרים, שהתגלו בעלי חיים אשר נאבקו לחיות, אפילו אחרי שהקצב החל עבודתו, והחל לחתוך אותם לחלקים.
מטרת הסחר בבקר היא לנהל את התהליך כולו, מהרבעה למתקן ההאבסה ודרך בית המטבחיים עד לנקודה הסופית האופטימאלית – שולי רווח גבוהים.
הכל מסתכם ברווח. זוהי השורה הסופית.
|
|||||||||
|
|
|
|||||||||
