תרנגולי הודו

דף מידע

לתרנגול ההודו הביתי הממוצע נוצות לבנות, ומוטת כנפיים שאורכה 1.5 מטר. הוא מסוגל לעוף 88 ק"מ לשעה, ומהירות הליכתו או ריצתו היא כ-32 ק"מ לשעה. תרנגולת הודו (הודיה) מטילה שוקלת 9 עד 14 ק"ג, ומשקלו של תרנגול זכר יכול להגיע ל-36 ק"ג. לתרנגול ההודו כרבולת אדמדמה על ראשו ומעין צווארון אדמדם בשרי על צווארו, רצועה אדומה תלויה מעל למקורו, ורצועה בשרית מבריקה נוספת תלויה מגרונו לאורך צווארו. תרנגולי ההודו מפתחים בצורה טבעית שרירי תעופה חזקים מאד בחזה, שרירי הליכה גדולים ברגליים, שלוש אצבעות חזקות וטופרים (ציפורני רגליים) חדים בכפות הרגליים. למרות שהם מעופפים היטב, הם אינם עופות נודדים. הם אוכלים זרעים וצמחים (וחרקים בגיל צעיר). סיווג טקסונומי: Phylum Chordata, Subphylum Vertebrata, Class Aves, Order Galliformes, Family Meleagrididae.

תרנגולי ההודו הם עופות ידידותיים, סקרנים, ומאמינים בבני האדם, ובכל זאת הם פקחים וערמומיים; הם אוהבים לשחק והם משעשעים מאד. הם מקננים בעצים, אולם אוהבים לטבול באבק שעל הקרקע כדי לטפח עצמם ולהיפטר מטפילים. בלילה ולצורך בטיחות הם עפים אל העצים, שם הם מקננים, ולכן קל לצודם ולהרוג אותם. הנקבות מטילות 8 עד 15 ביצים על הקרקע, יוצרות קשר עם אפרוחיהן בעודם בביצים, והן מבלות 5 חודשים בגידול והגנה פראית על האפרוחים, תרנגולי ההודו פוליגמיים.

תרנגולי ההודו הם ילידי העולם החדש. הזן המקסיקני, השונה מעט מתרנגול ההודו הפראי המצוי בקנדה ובארצות הברית, הובא לאירופה במאה ה-16, והיווה בסיס לזן המקומי המסחרי של היום. לפני התפתחות מערכות הכליאה החקלאיות האינטנסיביות, אולצו תרנגולי ההודו ללכת (במה שכונה "ריצת התרנגול") אל בתי המטבחיים, למרחק של מאות קילומטרים. עד סוף המאה ה-19 הם נעלמו כמעט לגמרי. צייד תרנגולי הודו פראיים נאסר כמעט במשך מאה שנים, אולם עם גידול אוכלוסיית העופות, התירו שוב רוב המדינות את הצייד. היום קיימים תרנגולי הודו פראיים בכל רחבי צפון אמריקה.

ייצור מסחרי של בשר תרנגולי הודו ברחבי העולם, גדל פי שלושה כמעט בשלושים השנים האחרונות. כחמישה מיליון מטר טון בשר מיוצרים מידי שנה, ומחצית התפוקה מגיעה מארצות הברית (300,000 עופות). כמיליארד תרנגולי הודו מומתים כל שנה בכל רחבי העולם, בגלל בשרם. שלוש חברות רב לאומיות שולטות בריבוי וגידול תרנגולי ההודו, באמצעות פיתוח זנים ייחודיים של להקות מסחריות של הורים והורי הורים. חברת Nicholas Turkey (בבעלות קבוצת ווסיוהאן, גרמניה), British United Turkeys (מיזם משותף של חברת סנופי – אבנטיס ומרק ושות' בע"מ, צרפת וארצות הברית), ו-Hybrid Turkey Farms (בבעלות נוטרקו, הולנד) מגיעות ל-150 מדינות ברחבי העולם באמצעות זיכיונות ורשת הפצה עולמית. שמונת מרכזי הגידול המסחרי הגדולים ביותר בעולם מצויים בארצות הברית, צרפת, גרמניה, איטליה, בריטניה, ברזיל, קנדה וישראל.

כיצד חיים תרנגולי ההודו

תרנגולי ההודו הם בעל החיים האחרון אשר בוית לפני כמאה שנים. תרנגולי ההודו של היום, המגודלים בחוות תעשייתיות, השתנו מאד במשך עשרות שנים של ריבוי סלקטיבי. הם גדולים יותר ובשר השרירים שלהם רב יותר.

תרנגולי ההודו מפתחים התנהגות נוירוטית תוקפנית וקניבליות, בשל הצפיפות הקשה בה חסרים אזורי קינון מספיקים, מים ומזון מתאים. בתנאים אלה הם מסוגלים לנקר זה את זה למוות, ואחר כך לאכול האחד את השני. החוואים מתגברים על הקניבליות על ידי חיתוך מקורם של תרנגולי ההודו, סילוק אצבעותיהם וחיתוך הכרבולות הבשרניות שסביב ראשם. ניתוחים אלה נעשים ללא כל הרדמה וללא טיפול נגד כאב או זיהום.

הסרת המקור, המבוצעת בגיל שבוע בלבד, כרוכה בשימוש בלהב חם, מצבטיים וכלים אחרים להסרת יותר משליש מהמקור (החלק העליון) בניסיון למנוע מריטת נוצות וניקור עיניים בקרב תרנגולי ההודו. תרנגולי הודו שנועדו לריבוי יעברו תהליך זה שוב כאשר מקורם ישוב ויגדל. מקורי תרנגולי ההודו ומערכת העצבים העדינה שלהם רגישים לחום, לחץ וכאב, והם חיוניים לשתיה ואכילה נורמליים, כמו גם לניקוי הנוצות. בנוסף לכאב הנורא שנגרם על ידי הניתוח, תרנגולי ההודו סובלים מכאב כרוני מתמיד ודיכאון ארוך טווח. הסרת האצבעות נועדה להפחתת הנזק שבהתקפת עופות אחרים או תאונות בשל הדוחק במקום הצפוף. במקרה זה מוסר המפרק האחרון של האצבע הפנימית, והדבר גורם לפצעים פתוחים ואובדן דם. חלקי האצבעות שנותרו גורמים לבעיות בכפות הרגלים ולכאב מתמיד. ולבסוף, הסרת הכרבולת סביב הראש, שמשמשת לעתים מטרה להתקפה על ידי עופות אחרים.

צורת הריבוי של התרנגולים, הפרייה מלאכותית, מונעת מהם להזדווג בצורה טבעית ולהטיל את הביצים בצורה טבעית. תרנגולי הודו שנועדו לרבייה, זכרים ונקבות, עוברים הפריה מלאכותית פעם בשבוע. הזכרים מופרדים מהנקבות, ובימים שנקבעו לכך מראש העובדים לוכדים אותם, כל אחד בתורו. עובד אחד מרסן את תרנגול ההודו כשהוא מכופף לפנים, עובד אחר תופס בכיסוי האשכים שלו בידיו וגורם לאבר המין לבלוט. ואז עליו לאחוז באבר המין של תרנגול ההודו, ללטפו ולאונן אותו עד שתרנגול ההודו פולט. הזרע נחלב, נאסף ונוספים לו חומרי הגדלת נפח ואנטיביוטיקה לפני שהוא נשלח במהירות אל לול הנקבות.

לול של 3,000 עופות אינו דבר חריג. עובד לוכד הודיה (נקבת תרנגול הודו) והוא חייב להחזיק בה בחוזקה בעוד מישהו אחר מחדיר מזרק או שפופרת גומי לתוכה, ומזריק את תערובת הזרע. תהליך זה חוזר על עצמו מאות פעמים, העובדים מתעייפים לעתים קרובות, חשים תסכול ומאבדים את הריכוז. ההודיות מוחשות ממקום למקום במהירות והטיפול נעשה גרוע יותר ויותר. כל היבט בתהליך ההפריה המלאכותית מכאיב וטראומטי, עבור תרנגולי ההודו ועבור ההודיות. צורת הלכידה והטיפול הגס מעוררים אימה. הריסון עצמו גורם לטראומה. פעולת האוננות המבוצעת על הזכרים והזרקת הזרע אל תוך הנקבות גורמים לנזק קשה מאד. מחקר שפורסם על הפריה מלאכותית גילה רמות חריגות מאד של פציעות וסבל. מבקרי השיטה מציגים את ההפריה המלאכותית כסוג של התעללות מינית של אדם בחיה.

הביצים המופרות נלקחות מההודיות ומוכנסות אל תוך מערכת דגירה אוטומטית המורכבת ממדרגות, בהן הביצים מודגרות במקום לקבל טיפול טבעי מההורים. אפרוחי תרנגולי ההודו בוקעים אחרי 28 יום; הם ממוינים על פי מינם, ואחר כך נארזים למשלוח אל המגדלים. תובלה זו בקופסאות הקרטון חייבת להתבצע תוך תקופה של שלושה ימים, משום שהאפרוחים אינם מקבלים כל מזון פרט ליתרת החלמון שהם סופגים לקירבם. הישרדותם תלויה בכך שהם ישמרו יחדיו על טמפרטורת גוף מינימלית של 32 מעלות צלזיוס.

אפרוחים פעוטים אלה יבלו את ששת השבועות הבאים שלהם בלול ענקי, חשוך וחסר חלונות עם עוד עשרת אלפים עד שלושים אלף אפרוחי תרנגול הודו. את השבועות האחרונים לחייהם הם מבלים בסביבה צפופה דומה (המכונה מתקן "גידול סופי"), שם מנהלים מחשבים את החימום, התאורה וההזנה. מזונם עשיר הפרוטאינים מועשר לעתים קרובות באנטיביוטיקה כדי לזרז את גידולם. מיום לידתם חייהם נשלטים על ידי קו ייצור.

הפסולת על רצפת הלול נותרת כפי שהיא לכל אורך חייהם, והתוצאה היא פצעים על רגליהם, שלפוחיות מכאיבות על חזם, כפות רגליים עם כיבים, ועיניים דלוקות בשל הצואה המשופעת באמוניה. חיים בתנאים כאלה גורמים למחלות בכלי הנשימה ומחלות לב וריאה, עורקים כחליליים סתומים, כבד מנופח, וצליעה. שפעת העופות (H5N1) הגיעה לישראל במרס 2006. הווירוס פשט במהירות בין תרנגולות, תרנגולי הודו, אווזים וברווזים במספר רב מאד של משקים. כדי לבלום את המחלה השמידה הממשלה 1.2 מליון עופות, למרות שרק אחוז קטן מהם חלו במחלה. השיטה העיקרית להשמדתם הייתה הרעלת מי השתייה של העופות, דבר שגרם להם מוות בייסורים, ואחר כך קבורתם בקברות המונים. במקומות מסוימים פשוט נקברו העופות בעודם בחיים.

תרנגולי הודו גדלים ללא אם בחוות תעשייתיות, במבנים אשר בהם ממדי הזמן והמרחב הופכים למשטחים מונוטוניים של פסולת רעילה, מבנים חסרי כל נוחות, צבע וחידוש בחיים, מבנים המלאים באלפי עופות חולים, מתים וגוססים השרועים על הרצפה, בכל כיוון שהוא, עד אל מעבר לאופק.

— קרן דייויס

כיצד תרנגולי ההודו מתים

תרנגולי ההודו מומתים כשהם מגיעים למשקל ממוצע של 14 ק"ג, המתאים לצרכי השוק. בדרך כלל נשחטות ההודיות בגיל 14 שבועות, והזכרים חיים מעט יותר (18 עד 24 שבועות). הם מורעבים משך 12 שעות לפני השחיטה (כדי להפחית את הפליטה מהמעיים במפעל), ובבוקר הבא הם נלכדים, מוכנסים לארזים, מועמסים, נשלחים, מורדים מהמשאיות ונכבלים אל חגורת מסוע עילית. ברגע שהם נכבלים, עדיין בהכרה מלאה וראשם כלפי מטה, ומשקל גופם רב כל כך שאבריהם נסדקים ונשברים, מערכות אוטומטיות גוררות את תרנגולי ההודו דרך אמבט הלם באמצעות חשמל. תרנגול ההודו הנאבק עשוי לקבל הלם חשמלי ועדיין אין הוא מאבד את הכרתו, או שהוא מכופף צווארו לאחור כדי להימנע בכלל מההלם.

המסוע מניע את העופות קדימה אל להבי שיסוף רובוטיים, אשר אמורים לשסף את הצוואר ולגרום לתרנגול ההודו לדמם. אלה שלא איבדו הכרתם, ולכן הם עדיין נעים ונאבקים, נחתכים במספר מקומות בגופם, ואפילו עשויים להגיע אל התחנה הבאה כשהם חיים. תרנגול ההודו נטבל אז בתוך מכל חליטה רותח כדי לשחרר את הנוצות. אלפי תרנגולו הודו מוכנסים למכלים כשהם עדיין בחיים. בליטות גומי אוטומטיות דמויות אצבע מסובבות ומורטות את הנוצות לפני תחילת חיתוך הבשר, ולפני שניתן להציג גופה שניתן לשווקה. אחרי השחיטה מושלכות הנוצות שלהם אל ערמת הזבל יחד עם הגללים ונמכרות כדשן. את עור תרנגול ההודו ניתן לעבד ולמכור.

זיהום בקטריאלי נוצר לכל אורך מחזור החיים של תרנגול ההודו, אולם בעיקר כאשר הגופה עוברת דרך קו הייצור. גורמי המחלות (פתוגנים) החמורים ביותר, והמהווים את האיום הפוטנציאלי הרב ביותר, הם ליסטריה, קמפילובקטר, וסלמונלה. מחקרים שבוצעו באיחוד האירופאי מדווחים על שיעורי זיהום גבוהים מאד. הם מזהירים צרכנים שהזיהום הבקטריאלי נפוץ מאד, ושהסיכון לבני האדם חמור ביותר בעת המגע, ההכנה והאכילה (בדוחות מסוימים – עד כדי 80 אחוז).

בצפון אמריקה לא קיימים חוקים נגד אכזריות, אשר ניתן ליישם כדי להגן על בעלי החיים המגודלים למזון, למרות העובדה שחוקי רווחת בעלי החים קיימים ברמה הארצית והרמה המקומית. בנוסף לכך הבטיחה התעשייה החקלאית שעופות מכל סוג שהוא לא יזכו בהגנה על פי צו שיטות השחיטה ההומאניות של ארצות הברית (1958, 1978).

הם חיים בגיהינום, כל עוד הם בחיים. ולאיש לא אכפת.

— רבקה האל, קורבנות חסרי קול
   

סימוכין

Agriculture and Agri-Food Canada. Profile of The Canadian Turkey Industry. Ottawa, Canada: updated August 2005.

http://www.agr.gc.ca/poultry-volaille/prindt_eng.htm

Bakst, M.R. and H.C. Cecil. "Gross Appearance of Turkey Cloacae Before and After Single or Multiple Manual Semen Collection." Poultry Science (August 13, 1982).

Brocklehurst, Mike. "Artificial Insemination — the Practical Approach," Talking Turkeys, The Magazine of British United Turkeys (Spring/Summer 1991).

Davis, Karen. More Than a Meal, The Turkey in History, Myth, Ritual, and Reality. Lantern Books, 2001.

Farm Animal Welfare Council (FAWC). Report on the Welfare of Turkeys. UK (1995): paragraphs 84 & 85.

Gentle, Michael, et al. "Behavioral Evidence for Persistent Pain Following Partial Beak Amputation in Chickens," Applied Animal Behavior Science, 27 (1990) 149–157.

Gleaves, Earl W., Cannibalism; Cause and Prevention in Poultry, Cooperative Extension Institute of Agriculture and Natural Resources, Univ. of Nebraska.

Hall, Rebecca, Voiceless Victims, Wildwood House, 1984.

Primary Industries Standing Committee. Domestic Poultry; Model Code of Practice for the Welfare of Animals. 4th ed. CSIRO for the Agriculture and Resource Management Council of Australia and New Zealand. Australia, 2002.

United Poultry Concerns, "Debeaking," United Poultry Concerns Factsheet.

http://www.upc-online.org

Voris, John C., Duncan McMartin, Fancine Bradley, Turkey Care Practices. Univ. of California, Davis, 1998. http://www.vetmed.ucdavis.edu/vetext/INF-PO_TurkeyCarePrax.pdf