|
|
|
|
|
עגל חלב דף מידע
|
|||||||||
|
בצפון אמריקה מבלים יותר ממיליון עגלים שזה עתה נולדו את חייהם הקצרים בארגזי עץ, כדי ליצור בשר עגל למאכל. אימותיהם, בתעשיית החלב, נידונות למחזור בלתי פוסק של היריון – לידה – הנקה, על מנת להמשיך ולייצר חלב. ולכן, תעשיות בשר העגל והחלב משולבות זו בזו ותלויות זו בזו. בתעשיית החלב מחליפות העגלות את פרות החלב שנשחטו, אולם העגלים חסרי ערך לאיכרים, מרגע לידתם. תוצאה נפוצה אחת היא נטישת העגל למוות על ידי חשיפה לקור, או על ידי ריסוק גלגלתו באת או בפטיש כבד.
כאשר מצויים בסביבה סוחרים המוכנים לרכוש אותם, עגלים בני יומם נמכרים כבשר "עגל חלב" תמורת 50 דולר לאחד, והם מומתים, כשעדיין אינם מסוגלים לעמוד כיאות על רגליהם, בני פחות משבוע. במפעלי חלב גדולים יותר, שם מצויים יותר עגלים בני יומם, הסוחרים רוכשים אותם כדי למכור אותם ליצרני בשר עגל. בהגיעם לשם הם מוכנסים לארגזים ומטופלים כלא יותר מאשר יחידות ייצור מכניות, ולא כיצורים חיים עם צרכים ואופי משל עצמם.
מערכת הכליאה הנוראה, שנועדה לגידול עגלים לבשר, פותחה בשנות החמישים של המאה העשרים, כאשר כל מגזר בתעשייה החקלאית ביצע ניסויים בשיטות תעשייתיות להגדלת התפוקה והרווחים, להפחתת הוצאות התקורה באמצעות אוטומטיזציה, ולקיצור הזמן הנדרש להבאת בעלי החיים למשקל המתאים לשיווק. בשנות השישים נחשפו הפרטים המחרידים על צורת הטיפול והגידול של עגלים לבשר בפני הצרכנים הנדהמים ואחוזי הגועל. לפחות במספר מדינות גרמו הצרכנים אחוזי ההלם לירידה חדה בייצור (בארצות הברית, לדוגמה, ירדה צריכת בשר העגל ב-70 אחוז). אנשים רבים אינם אוכלים יותר בשר עגל, ואחרים נמנעים גם ממסעדות המגישות אותו – מזון המגלם אכזריות שערורייתית ומבישה כל כך.
מיליוני עגלים בכל רחבי העולם גדלים ומומתים מידי שנה כדי לספק בשר עגל לשווקים המקומיים והבינלאומיים. אוסטרליה, ברזיל, סין, האיחוד האירופאי, ניו זילנד וצפון אמריקה הן היצרניות הגדולות ביותר.
כיצד חיים העגלים יצרני בשר העגל פיתחו מערכות מיוחדות לייצור בשר בתפוקה ורווחים גבוהים, תוך שימוש במחזור גידול מרוכז מאד. עגלים בני יומם נאספים במפעלי החלב, רבים מהם מבלי שזכו אפילו לינוק פעם אחת את הקולוסטרום המגן מאימותיהם. לכל היותר הם יהיו בני יומיים או שלושה וכבר חלשים כל כך, שרבים מהם לא יוכלו אפילו ללכת.
הם מוכנסים לארגזי עץ שאינם רחבים בהרבה מכתפיהם, כשהדפנות והרצפות עשויות קורות עץ, ללא מצע לשכב עליו, כשאינם מסוגלים לעמוד א לשכב אלא רק לפסוע אולי צעד אחד קדימה או לאחור. זוהי תיבת עץ, כמעט ארון קבורה. על מנת להפיק בשר בהיר, הם מקבלים כמזון תחליף חלב נוזלי לא טבעי החסר ברזל ומינרלים, ואינם זוכים לאכול חציר. העגל לבשר הוא חיה חולה, אשר סובלת מתת תזונה, הנגרמת לה בכוונה. כתינוקות, האינסטינקט שלהם הוא לינוק, וכשהם גדלים, הם נואשים כל כך בחפשם אחר דבר מה ללעוס, שהם מכרסמים כל דבר שיכולו להגיע אליו, כגון צדי הארגז בו הם מצויים, והרצפה שלו. כדי למנוע זאת קושרים אותם המטפלים אל חזית תיבת העץ הקטנה. העדר תנועה מונע התפתחות השרירים והבשר אינו מתכהה. העגלים מתוסכלים ורעבים תמיד, וכל תנועה שהיא במתבן בו הם מצויים מרגיזה אותם. הם נאבקים ומטיחים עצמם כנגד הדפנות, ופוצעים את עצמם. ולכן תהליכי ההאכלה והניקוי קצרים מאד ואוטומטיים ככל האפשר. בכל זמן שהוא האזור בו מצויים העגלים חשוך כדי לשמור על השקט.
בסביבה עקרה זו אין העגלים מסוגלים לספק אפילו את צרכיהם הבסיסיים ביותר. במקום זה הם חיים במרחב קטן ביותר, ללא כל מגע חברתי. אין הם מקבלים מים טריים, הם חיים בחשיכה, וסובלים חולשה בשל רמות המוגלובין נמוכות, הנשמרות כך כדי להפיק את הבשר הלבן. בנסיבות אלה הם פגיעים למספר רב של מחלות, כולל אנמיה, דלקת ריאות כרונית, הרעלת דם, דלקת מעיים, צליעה ושלשול (הגורמים להתייבשות ואבדן אלקטרוליטים).
בשל הגבלות התנועה והקיפוח המתמשך מתחילת ועד סוף חייהם הקצרים, העגלים לבשר הם חיות המשק האומללות ביותר, הקורבנות מעוררי הרחמים והחמלה ביותר: השתקפות של אכזריות אנושית איומה ושל תאוות בצע ללא גבול.
כיצד מתים העגלים לבשר העגלים לבשר נשחטים בכל זמן שהוא מלידתם ועד להגיעם למשקל המתאים לשיווק, כ-200 ק"ג .
תקנונים העוסקים בשחיטה הומאנית של בקר, דורשים עמידה בתקנים מסוימים אשר חלים על איסוף בעלי חיים, הובלתם, הורדתם מהקרון או הרכב באזור המשחטה, מתן מים ומזון, אזורי ההמתנה ורמפות, טיפול באזור השחיטה, בדיקת בעלי חיים, גרימת הלם עד כדי אובדן ההכרה לפני ההריגה (פרט לשחיטה פולחנית כגון שחיטה כשרה או שחיטת חלל), שיטות לגרימת הלם, נהלי הריגה, הקזת דם, הסרת עור, היגיינה בכל השלבים, מניעת זיהום, שחיטה, בדיקת הבשר, אחסון הבשר, ועיבוד מזון. חקיקה בכל רחבי העולם מגלמת בתוכה תקנים ייחודיים. הסכמי סחר אזוריים, כמו גם ארגונים חקלאיים בינלאומיים (לדוגמה – FAO – ארגון המזון והחקלאות של האו"ם) מעודדים את כל המעורבים לעמוד בתקנים אלה. ארגון המזון והחקלאות שואף להפיץ קני מידה לטיפול הומאני בבעלי חיים למדינות בעולם המתפתח. לכאורה אמנות הסחר מכובדות, בטיחות המזון נשמרת, ומובטח יחס הומאני כלפי בעלי החיים.
אולם המציאות שונה לגמרי. ב"הנחיות לשחיטה" מצהיר ארגון המזון והחקלאות בעצמו, ש"למרות שהבקרות המוטלות על תעשיות הבשר נעשו קפדניות יותר ויעילות יותר, טיפול בלתי נאות בחיות לשחיטה וטכניקות גרועות לטיפול בבשר נשארים בעינם במפעלי בשר רבים". השלכות הערכה זו מעוררות צמרמרות ומחרידות.
בלילה, על מנת שיישארו שקטים והשליטה לא תאבד, נאספים מאות עגלים אומללים אל תוך משאיות ומובאים אל המשחטה. נסיעות אלה הן לעתים קרובות החוויה האחרונה שלהם, משום שרבים מהם ימותו בשל תנאי מזג האוויר הקשים, או יירמסו למוות בדרך לשם. רוב העגלים לבשר אינם מסוגלים ללכת, משום שבילו את כל חייהם כשהם קשורים לקופסה. בחורף כמה מהתינוקות מגיעים קפואים ודבוקים אל מתכת המשאיות, בקיץ הם מתים מהתייבשות. העגלים הפצועים או המתים מושלכים הצידה אל "ערמת הפסולת". השאר נדחקים יחדיו באימה במכלאות, ומשם הם נדחפים אל הרמפות המובילות אל מגלשות המסועים המכניים. בשל ההיסטריה הנוראה שלהם, לא ניתן לשלוט בעגלים המפוחדים, ולעתים קרובות הצוות משתמש במוטות חשמליים כדי להכריח אותם להתקדם. על העובדים להכריח את העגלים להתקדם ולנוע, ואם הם נתקלים בהתנגדות, הם אוחזים במוט או בצינור ומכים בעגלים עד שהם זזים. במהומה זו החיות האומללות דורכות האחת על השניה ונלכדות במעקה לאורך הדרך. עובדים נצפו כשהם קורעים את אבריו של עגל מתוך גדר, שוברים אותם או משתמשים במסור כדי להסיר אותם.
כדוגמה אחת לתנאים המחרידים בהובלה לישראל, בשנת 2006 העמיסה ספינה 4000 עגלים שנמכרו לרשות הפלשתינית. העגלים, שסבלו מרעב, קשיי נשימה חמורים ובעיות רפואיות נוספות, הועברו לתחנת הסגר במכלאה האזורית, שם מתו 500 מהם. במקרה אחר שארע בישראל בשנת 2006 מתו עשרות עגלים ממחלת הפה והטלפיים, בסבל נורא, ואחרים הומתו כדי למנוע את התפשטות המחלה. העגלים נשלחו מאוסטרליה, וההנחה היא שהגורם למחלתם הייתה הובלתם במשאיות מזוהמות. המחלה פשטה במהירות בשל התנאים המחרידים בהם הוחזקו העגלים – מכלאות צפופות בתחנות ההסגר, כשעגלים חולים ובריאים כלואים יחדיו.
עגלי הבשר, הקטנים מפרות, ואשר אינם רגילים למגע אדם, קשים לשליטה בבית המטבחיים. במתקנים מסוימים נבנו משפכים צרים ותיבות הריגה קטנות, כדי להשתלט על העגלים המטורפים מאימה (כמו גם על עזים וכבשים). כאשר הם מגיעים אל אזור ההלם, מומחה מנסה להזריק לכל אחד מהם בעזרת רובה אויר או רובה – מחזיר חיצי פלדה. לעתים הוא מצליח להמום את העגל ולעתים הזריקה הורגת אותו. אולם במקרים רבים, למעשה 25 עד 35 אחוז מהזמן, העגל חוזר להכרתו. קו ההריגה נע כל כך מהר שעצירתו נחשבת ליקרה ביותר, והעובדים מנסים לעבוד בקצב בו עובדות המערכות החשמליות המזיזות את בעלי החיים. וכפי שאמר אחד העובדים:
כך אמר: "... הנחתי להם לעבור".
סביב רגל אחת נכרכת שרשרת והם מורמים ומחוברים אל המסוע הבא, המוביל אותם אל תחנת השחיטה, שם יחתכו את גרונם. העורק בצווארם נחתך, אפילו בעודם מתפתלים ופועים. דמם מוקז, הושט נסגר, ועורם מופשט מעליהם, מהפנים. האף, האוזניים והרגלים נחתכים, בעוד כמה עגלים עדיין מגיבים וסובלים מכאבי תופת.
עגלים נולדים כמטרד חסר ערך במשק החלב, אולם אחרי השחיטה ערכם עולה ביותר. גופותיהם של העגלים מספקות בשר, אברים פנימיים כגון כבד ומוח, מזון לחיות מחמד, עור עדין, מרכיבים לתרופות וקוסמטיקה ועוד מטרות תעשייתיות רבות.
"לבעלי חיים יש עבר, סיפור, ביוגרפיה. יש להם היסטוריה. כל אחד מהם הוא מישהו ייחודי, לא דבר מה להשליכו". — ג'פרי מוסאייף מאסון
היכנסו לסרטון הבא, בו נראה הארווי, עגל בן שבעה שבועות, אשר חייו ניצלו הודות למקלט להצלת חיות משק בוורמונט שבארה"ב. הסרטון צולם ביום השמח בחייו, בו הגיע למקלט.
|
|||||||||
|
|
|
|||||||||
