|
|
|
|
|
|
|
|
המזון שאנו אוכלים סקירה כללית
|
|||||||||||||||||||||
|
הענף המכונה "חקלאות חדשה" הינו תוצאת שלושים שנות פיתוח נמרץ בתחום ייצור בעלי החיים, המיישמת גישות מתקדמות מתחום העסקים, העיבוד והשיווק בכל השלבים הנדרשים להבאת מוצרי עוף, הודו, צאן, בקר, דגים וחזיר עד לפתחו של הצרכן. מאז תחילת שנות השבעים, השתנו סדרי החיים בחווה החקלאית מן הקצה אל הקצה בכל רחבי העולם.
החוות החקלאיות של היום דומות להפליא למפעלי תעשיה, וכל סדרי העבודה בהן מתוכננים, מכוונים ומותאמים בקפידה לאספקת הביקוש ל"יחידות" הייצור – בעלי החיים. בבסיסה של החקלאות בת-זמננו עומדים המיכון המתוחכם, הכולל ניהול אוטומטי של מערכות הפיטום, ההשקיה ומרכיבי האקלים, והמעבר לגידול בעלי חיים בתוך מבנים סגורים וצפופים. תמריצים נקבעים לפי יעילות כלכלית, כגון מציאת היחס הרווחי ביותר שבין תפוקה לכוח אדם (חוות טיפוסיות של 5,000 חזירים מתוחזקות ברוב המקרים בידי עובד-יום אחד בלבד). כל השלבים, מתאי ההרבעה ועד לבתי המטבחיים, מן השחיטה ועד לאריזה ומן השיווק ועד למכירות הקמעונאיות, מתנהלים על פי תפיסות עסקיות מודרניות.
לשם כך, הועברו בעלי החיים מן השדות אל המפטמות, ומאוחר יותר למכלאות שגודלן הולך ומצטמק, בתוך מבנים סגורים. בעבר הלא-רחוק, ליחכו הבהמות שלנו עשב באחו; היום הן נאלצות להיאבק על כל סנטימטר נוסף שיאפשר להן להתהפך ולהסתובב. הצפיפות הגדולה יוצרת עקה ותנאים אופטימליים להתפתחות מחלות, המחייבים טיפול אנטיביוטי מניעתי. התוצרת מותאמת למגמות השוק באמצעות הנדסה גנטית, המסייעת להפיק בשר בקר מופחת-שומן ובשר חזיר דל כולסטרול.
החיים והמוות במבנים צפופים ודחוסים, ללא תאורה טבעית וכמעט ללא טיפול ווטרינרי, הטיפול הברוטלי במהלך ההובלה, השחיטה המנוכרת בשיטת הסרט הנע וההפשטה וביתור הבשר של בעלי חיים חיים-למחצה, הופכים את יישומה של מגמת הייצור ההמוני בענפי המשק החי להתאכזרות ממוסדת כלפי בעלי חיים בקנה מידה כלל עולמי.
תרנגולת ממוצעת חיה ששה שבועות בלבד, חזיר ממוצע חי שמונה שבועות בלבד, עז ממוצעת – רק 16 שבועות, וצאן ובקר – שנה עד שלוש שנים. אין כמעט בעלי חיים המגיעים לבגרות – כולם מתים בצעירותם.
תעשיית המזון נשלטת בידי קומץ תאגידי ענק חובקי-עולם. החברות שבראש הפירמידה רכשו את מעמדן בתוך כמה עשרות שנים בלבד באמצעות הסכמי איחוד, צעדי התרחבות דורסניים, מיזוגים עם חברות מתחרות, קניית חוות עצמאיות ורכישת הזכויות בחוות בבעלות ממשלתית במזרח אירופה. משקים משפחתיים מסורתיים נאלצו להפוך לקבלני משנה כדי לשרוד. מספר עסקים ייחודיים הצליחו אמנם להתפתח יפה, ביניהם ספקי תוצרת אורגנית או אריזות מזון צמחוני, אך למרות שפעילותם מוגבלת לנישת שוק מוגדרת, הצלחתם מגרה את תאבונם של ענקי התעשייה המסוגלים להציע אפשרויות הפצה טובות יותר ורווח גדול בהרבה. כך הפכה חברת Silk האמריקאית, ספקית של חלב סויה ותחליפי חלב נוספים, למחלקה של Dean Foods (אחד מתאגידי מוצרי החלב הגדולים ביותר). Lightlife Foods, יצרנית מצליחה של מזון צמחוני מוכן לאכילה, שייכת היום לחברת ConAgra (אחת החברות הגדולות בעולם לחקלאות מתועשת). חברת Boca Foods Company, שהתפרסמה בזכות פיתוח של קציצות צמחוניות קפואות והפיכתן למוצר אהוד ומבוקש, היא היום חברת בת של Kraft Foods (יצרנית בינלאומית של בשר מעובד ומוצרי חלב).
על פי ההערכה, שולט כיום קומץ קטן של ענקי תעשיה רב-לאומיים בכ-80% מאספקת המזון העולמית. על קבוצת העילית הזו נמנים Tyson Foods Inc., Smithfield Foods Inc., Swift & Company, Hormel Foods Corporation, Sanderson Farms Inc., Cargil Inc., Archer Daniels Midland Company ו-ConAgra Foods Inc. תאגידים אלה מעבדים כמות מבהילה של בעלי חיים: במתקני טייסון פודס, לדוגמא, נשחטים 6,000,000 עופות, 30,000 ראשי בקר ו-48,000 חזירים מדי יום.
למי באמת שייכות החוות המתועשות? אולי אפילו לכם. האם אתם חברים בקרן פנסיה או בקופת תגמולי פרישה אחרת, באמצעות המעסיק או האיגוד המקצועי שלכם? משקיעים מוסדיים (קרנות מעסיקים וקרנות פרטיות גדולות) וכן קרנות נאמנות פרטיות עצמאיות, משקיעים חלק גדול מהון הקרנות בתעשיית המזון. רכישת מניות ואגרות חוב בידי המגזר הפרטי מזרימה לענף את המימון הדרוש לכל צמיחה והתרחבות של חברה או תאגיד. בוודאי תופתעו לגלות שאולי גם אתם, באמצעות מניותיכם בקרנות נאמנות, שותפים בבעלות חברה כמו סמית'פילד פארמס. האם אתם שלמים עם הידיעה שרווחת המשפחה, המעוגנת בפוליסות ביטוח, חסכונות עבור שכר הלימוד של הילדים וקרנות התגמולים והפנסיה שלכם, מסתמכת על רווחי השקעות התומכות ומחזקות חקלאות מתועשת? אחוזים גבוהים מאוד ממניות הקונצרנים הגדולים למזון, לדוגמא: 60% ממניות סמית'פילדס פארמס (סימול SFD) ו-41% ממניות טייסון פודס בע"מ (סימון TSN), שייכים לציבור, באמצעות השקעות מוסדיות וקרנות נאמנות.
איזה תפקיד ממלא הממשל האמריקאי בפיתוח החקלאות המתועשת? תמיכת הממשל האמריקאי בחקלאות מסחרית נגזרת משלושה חוקים פדרליים חשובים: חוק מוריל (the Morrill Act – 1862), חוק האטץ' (the Hatch Act – 1887) וחוק סמית-לוור (the Smith-Lever Act – 1914). חוק מוריל, המוכר גם בשם חוק מענקי קרקע, מעניק למדינות שטחי קרקע נרחבים לצורך הקמת מוסדות להשכלה גבוהה המחויבים להשכלה שוויונית ולקידום מקצועות לימוד שימושיים ומעשיים. חוק האטץ' הניח את התשתית החוקתית להקמת מכוני ניסוי חקלאיים המשרתים את קהל הסטודנטים והאיכרים ומאפשרים מחקר בסיסי ויישומי בתחום בעלי החיים. חוק סמית-לוור הרחיב שירותים אלה ופיתח את הקשר בינם לבין הקהילה, באמצעות הקמת השירות הארצי המשותף למחקר, חינוך ולימודים מבוססי-קהילה (CSREES – Cooperative State Research, Education, and Extension Service). המשמעות המצטברת של מאמצי חקיקה פדרליים אלה הייתה הקמת בסיס תמיכה חזק לקהילייה החקלאית ברמה המקומית, בדמות אוניברסיטה גדולה של המדינה המתוקצבת על ידי הממשל הפדרלי ומציעה תוכניות הכשרה ומחקר חקלאי לאזרחים ולאנשי עסקים כאחד. במסגרת יוזמות מבוססות-קהילה מועברות תוכניות הכשרה לילדים, הורים ומורים. קיימים היום מוסדות אוניברסיטאיים חקלאיים ברמה אקדמית יוצאת מן הכלל.
המפעל העצום הזה מוקדש כל כולו לקידום החברה – כולל כל אחת מחברות החקלאות החדשה. למעשה, הידע והמומחיות שפותחו במוסדות אלו במימון ציבורי מועמדים לרשות הציבור ללא תמורה ומהווים משאב מחקר ופיתוח פרגמטי המכוון לחקלאות ומביא תועלת עצומה לתעשיית משק החי. עם התרחבות הפעילות החקלאית המתועשת צצים ללא הרף נושאים חדשים לבדיקה:
שיתוף הפעולה בין האוניברסיטאות הארציות הללו הנתמכות על ידי מימון ממשלתי ועסקי החקלאות אינו מוגבל למחקר בנושאי בעלי חיים, הרבעה וייצור, אלא נוגע בכל ההיבטים של תעשיית משק החי, ומספק מידע והכשרה בשיטות ניהול עסקי, פיתוח כוח אדם, מערכות טכנולוגיות, איסוף נתונים וסטטיסטיקה, ארכיטקטורת חוות, דרישות ושיטות הזנה, בטיחות מזון, שיווק, תקנות משפטיות ועמידה בדרישות החוק, הזדמנויות בייצוא, סוגיות בהובלה, ביטוח, התמודדות עם אסונות, כלכלה משקית וסבסוד ממשלתי, ואסטרטגיות לעיצוב מדיניות ציבורית.
השרות הארצי המשותף ללימודים מבוססי-קהילה רואה את תפקידו כמקדם חקלאות מונחית-צרכנים. הצרכן החזק ביותר הינו, כמובן, תאגיד הענק החקלאי (טייסון פודס, למשל), ולכן, לאמיתו של דבר הציר המרכזי סביבו סובבת הרשת הנרחבת של מוסדות מחקר יישומי אינו בעלי החיים אלא שוב, הצרכים העסקיים של החקלאות החדשה.
מהי השפעתם של הסכמי סחר אזוריים ובין-לאומיים? היעד המרכזי והראשון במעלה של הסכמי סחר בין-לאומיים הינו עידוד פעילות עסקית חופשית באמצעות ליברליזציה של המסחר. הצדדים החתומים על הסכמי ארגון הסחר העולמי (WTO – World Trade Organization) מחויבים למערכת של תקנות המתגבשת במשא ומתן ביניהם, במגמה לסייע ליצרנים, יצואנים ויבואנים של טובין ושירותים בדרך שתאפשר להם לפעול מתוך שוויון בשוק הבין-לאומי. מבחינת ההגנה על בעלי החיים, עלולים הסכמים מסוג זה להשפיע לרעה על מצב בעלי החיים ולהכשיל את קידומם של תנאי גידול וטיפול הומניים יותר במשק החי. חקיקת חוקים להגנה על בעלי חיים אשר יחזיקו מעמד לאורך זמן נתקלת בקושי עצום, לנוכח ערעורים המוגשים לארגון הסחר העולמי בידי מדינות אחרות בטענה שהחוק מטיל הגבלה בלתי-הוגנת על תחרות זרה. בין היתר יוצר קושי זה מצב בו מדינות שונות שהצליחו לאסור ניצול לרעה של בעלי חיים מסוימים בתחומן אינן יכולות למנוע ייבוא של אותם בעלי חיים בדיוק ממדינות אחרות. מספר מדינות נקטו בכל זאת בגישה נועזת בכמה מקרים, ביניהם האיסור של ארצות הברית על ייבוא של עורות קנגורו למשך 30 שנה, שהוטל למרות התנגדות ארגון הסחר העולמי. האיחוד האירופי, לעומת זאת, אינו ממהר, על פי הדיווחים, למנוע כניסת מוצרים שייצורם המקומי עשוי להיחשב מנוגד לחוק, מחשש להטלת סנקציות מצד הארגון. בסבב שיחות בין הצדדים להסכם הכללי לסחר ומכסים – גאט"ט (GATT – General Agreement on Tariffs and Trade) נחתם בשנת 1994 הסכם חדש שמטרתו תיקון עיוותים במסחר, אך הוא אינו מתייחס לניצול ההולך וגובר לרעה של בעלי חיים.
מדיניות החקלאות המשותפת (CAP – Common Agricultural Policy) של האיחוד האירופי מהווה דוגמא לגישה אזורית למסחר, במיוחד כפי שהיא מיושמת בתחום החקלאות. מדיניות זו, שהתגבשה סופית באמנת רומא בשנת 1957, מאמצת גישה כלכלית מגוננת נרחבת ומבטיחה את קיומם של החקלאים האירופאיים והתעשיות הנלוות לענף באמצעות תמיכה בעובדים, מענקי ייצוא ואחסון עודפים. המימון הדרוש מגיע מכיסו של משלם המסים האירופאי. מדיניות זו חותרת להבטיח את רמת החיים של הקהילה החקלאית באמצעות האצת הפיתוח הטכנולוגי והגדלת הפריון בענפי החקלאות. בכדי להתמודד עם התחרות מצד מדינות זרות, מעודדת גישה מקומית זו שינויים בשיטות הגידול שמטרתם להגדיל את הייצור ובעקבותיו את התמיכה הכלכלית, וכך מחזקת למעשה את החקלאות המתועשת (ומחריפה את סבלם של בעלי החיים). התמריצים הניתנים במסגרת CAP נחשבים אחראיים לירידה החדה בהיקף החקלאות המסורתית, כמו גם לאובדן שטחים חקלאיים פתוחים. מדיניות זו יוצרת תנאים מאוד לא הוגנים לתחרות, והמדינות שמחוץ לאיחוד האירופי אכן הפעילו לחצים כבדים בדרישה לשינויים מרחיקי לכת.
אמנת CITES, המסדירה את הסחר הבין-לאומי במינים של חיות בר הנתונים בסכנה (Convention on International Trade in Endangered Species), הביאה להקמתן של חוות לגידול חיות בר ברמת תיעוש גבוהה ביותר, העומדות בדרישות הפורמליות של האמנה ופועלות תחת פיקוח הממונים על אכיפתה. אחת הדוגמאות לתהליך זה היא התפתחותן של חוות נחשים בגבול בין וייטנאם וסין. אמנת CITES אוסרת על ילידים ללכוד בעלי חיים המוגנים על ידה, אך כדי לא לפגוע בציידים עצמם היא מעניקה להם דרך קיום עוקפת. נחשי הפרא אמנם נלכדים, אך הם משמשים להקמת גרעין רבייה, ובסופו של דבר מוחזרים לטבע. גם דור הנחשים הבא אינו מיועד לייצוא, אלא מוחזק בשבי לצורך רבייה. הדורות הבאים גדלים כולם בתנאי שבי בצפיפות קשה, ובבוא יומם מומתים, מופשטים ומנותחים לנתחים או מיוצאים חיים באופן חוקי לחלוטין. אמנת CITES אמנם מסייעת למנוע הכחדה של מיני נחשים אלה, אך בו בזמן נושאת באחריות להיווצרות תעשיית חוות מסחריות במקום שלא הייתה קיימת מעולם.
האם חקלאות מתועשת קיימת בישראל? המגמות בחקלאות הישראלית פחות או יותר מקבילות לאלה שבשאר אזורי העולם. מדיווחי משרד החקלאות ופיתוח הכפר בישראל עולה כי הייצור במשק החי המקומי מאופיין על ידי שימוש אינטנסיבי בטכנולוגיה, בזכותו הושגה בענפים חקלאיים רבים תפוקה גבוהה מאוד. ייצור החלב הממוצע בישראל, לדוגמא, גדל פי שנים וחצי מאז שנות החמישים. בין המחקר המדעי והיישום המעשי בחוות מתועשות התפתחו קשרים דומים מאד לאלה הקיימים באירופה, בארצות הברית ובמדינות מפותחות אחרות, בזכות תשתית ותיקה ומבוססת של מחקר חקלאי מתקדם בסבסוד ממשלתי בתוך מערכת האוניברסיטאות בארץ. המגבלות הגיאוגרפיות, ביניהן המחסור במקורות מים ושטחי המרעה המצומצמים, הינם גורם נוסף המעודד הרבעת חיות משק וגידולן בשטחים מוגבלים ובצפיפות רבה. דרישות עסקיות (שיקולי נוחיות, תקורה נמוכה, מחסור בכוח אדם, אחוזי רווח) מחייבות הקטנה מתמדת במרחב המחיה הגוררת פיתוח פתרונות לכליאה בצפיפות ופגיעה באיכות הטיפול.
המערכת הבירוקרטית הישראלית אחראית, כמו בארצות אחרות, לקבוע תקנות לגבי הטיפול בבעלי חיים ובטיחות המזון, אך כפי שקורה במקומות אחרים, גם כאן התקנות לרווחת בעלי החיים אינן מבטיחות תנאים הומניים, והפקחים מטעם המדינה אינם מסוגלים לעקוב כראוי אחר הנעשה בשטח. האינטרסים של החקלאים והמרביעים מצליחים בדרך כלל להטות כל שינוי לטובה לתועלתם שלהם, ואין כל ערבות כי אותם נצחונות נדירים המושגים לאחר מאבק עיקש לטובת בעלי החיים יעמדו בפני עתירות משפטיות וייושמו בפועל בסופו של דבר. האיסור של בית המשפט העליון (2003) על פיטום אווזים וברווזים לתעשיית הכבד השומני (foie gras), לדוגמא, עתיד להיכנס לתוקף במהלך שנת 2005, אך החקלאים בודקים אפשרות לעקוף אותו על ידי העברת פעילות הענף למדינה השכנה ירדן.
מנהל השירותים הוטרינריים במשרד החקלאות הישראלי, עודד ניר, מסר במרץ 2001 הצהיר (באנגלית) המדווח שמקרים של מחלת ספגת המוח (הפרה המשוגעת) לא אובחנו בישראל מעולם. בתארו את הרקע והסכנות של המחלה, קבע ד"ר ניר שהאפשרות שהמחלה תחדור לשרשרת המזון בישראל היא זניחה והסיכון קטן ביותר, מכיוון שהמעקב הקליני במכון הווטרינרי ע"ש קמרון הוא "בין היעילים ביותר בעולם". מדובר במעקב על בסיס דגימה אקראית, שנחשבת אמינה אך ורק על פי דעתו. בסופו של דבר, אובחן במאי 2002 מקרה של ספגת המוח בעדר פרות חולבות ברמת הגולן. ד"ר ניר הגיש דו"ח חירום (באנגלית) למשרד הבין-לאומי למגפות בעלי חיים (המסונף לארגון העולמי לבריאות בעלי חיים), ובתדרוך לעיתונאים הרגיע את הציבור והגדיר את הסיכון כקטן ביותר. גם כאשר מתגלים מקרים של ספגת המוח (כפי שארע בבריטניה, קנדה, ארה"ב ולאחרונה בישראל), סוגיית המזון הנגוע המוגש לבהמות, אשר זוהה בוודאות כאחד הגורמים המרכזיים להעברת המחלה, אינה זוכה להתייחסות מספקת.
החקלאות בישראל קשורה לכל ההיבטים של חקלאות המשק החי:
על פי נתוני משרד החקלאות, נאמד היקף הייבוא והייצוא של ישראל בבעלי חיים ומוצרים מן החי בלמעלה מ-150 מיליון דולר בשנה. בתי המטבחיים בארץ מבצעים שחיטה מכל הסוגים: כשרה, שאינה כשרה, וחלאל (שחיטה מוסלמית).
|
|||||||||||||||||||||
|
|
|
|||||||||||||||||||||
המזון
שאנו אוכלים
