חוק הניסויים

דף מידע

בעוד חוק ההגנה לפחות מנסה לקדם את עניינם של בעלי החיים, חוק הניסויים מגן בעיקר על האינטרסים של הממסד הביו-רפואי בישראל. ואכן, מטרת החוק היתה מראשיתו להסדיר את הניסויים בבעלי חיים בישראל, לא להטיל עליהם מגבלות.

לפי החוק, כל מוסד מחקר (אוניברסיטאות, חברות תרופות ועוד) רשאי להקים ועדה פנימית, שתנפיק לאותו מוסד היתרים לביצוע ניסויים ספציפיים בבעלי חיים. במרבית מדינות אירופה, הגוף שבכוחו להנפיק היתרים לביצוע ניסויים ספציפיים בבעלי חיים הוא חיצוני (משרד ממשלתי או ועדה ציבורית). אפילו בארה"ב, המקור למודל הוועדות הפנימיות, החוק מחייב שבכל ועדה פנימית יהיה לפחות נציג חיצוני אחד, שאינו קשור למוסד. אבל בישראל, החוק לא דורש שבוועדות הפנימיות יהיה נציג ציבור, והליך אישור הניסויים נערך מאחורי דלתות סגורות, בלי מתן דין וחשבון לציבור.

על הוועדות הפנימיות מפקחת המועצה לניסויים בבעלי חיים. במועצה, המוסמכת לאסור על ניסוי בבעלי חיים שקיימת לו "חלופה סבירה", 23 חברים. רק שלושה מהם נציגים של ארגונים להגנת בעלי חיים. מרבית חברי המועצה הם נציגים של אוניברסיטאות וחברות תרופות שמבצעות ניסויים בבעלי חיים, ושל משרדי ממשלה (משרדי הבריאות והמדע), המעורבים בניסויים כאלה. המועצה מעסיקה וטרינרית אחת במשרה חלקית, והיא אמורה לפקח על כל המתקנים שבהם מבוצעים ניסויים בבעלי חיים בישראל.

לאור כל זאת אין זה מפתיע, שהמועצה עשתה רק מעט כדי להגן על בעלי חיים במעבדות. על אף שהחוק מורה למועצה להתקין תקנות בתוך שישה חודשים מיום כינונה (סעיף 24 לחוק), רק ב-2001 – שבע שנים אחרי כינון המועצה – תוקנו התקנות, וגם זאת רק לאחר שבית המשפט העליון חייב את המועצה לעשות זאת, בתגובה לעתירה שהוגשה על ידי האגודה הישראלית נגד ניסויים בבעלי חיים.

עד היום לא אישרה המועצה ולו חלופה אחת לניסויים בבעלי חיים. אפילו חלופות ספציפיות שאושרו בארה:ב (למשל, ה-LAL test – בדיקת מבחנה המשמשת חלופה לבדיקה לפירוגניות, שבמהלכה משתמשים בארנבות חיות כדי לקבוע האם תרופה/תמיסה המיועדת להזרקה תגרום לעלייה בחום הגוף) או באירופה (כמה מבדקים לרעילות לעור, שאושרו על ידי האיחוד האירופי כחלופה לניסויים בבעלי חיים) נדחו על ידי המועצה בישראל.

החוק לא אוסר ולו על סוג אחד של ניסויים בבעלי חיים, פרט לקוסמטיקה ומוצרי ניקוי

למרות נטייתו לפירוט, חוק הניסויים לא אוסר במפורש ולו על סוג אחד של ניסויים בבעלי חיים, פרט לניסויים בבעלי חיים עבור מוצרי קוסמטיקה וחומר ניקוי. בנוסח המקורי שלו משנת 1994 לא אסר החוק גם על ניסויים לצרכי קוסמטיקה וחומרי ניקוי. רק עודות ליוזמה הפרטית של כמה חברי כנסת,ולמרות התנגדותה של המועצה הלאומית לניסויים בבעלי חיים החליטה הכנסת במאי 2007 לתקן את החוק, ולאסור לגמרי על "ניסויים בבעלי חיים למטרות לא רפואיות, כגון קוסמטיקה וחומרי ניקוי".  בנוסף, בינואר 2013, הממשלה הכריזה כי " ישראל לא תתיר עוד יבוא ושיווק של מוצרי קוסמטיקה, טואליטיקה או חומרי ניקוי (דטרגנטים) שנוסו על בעלי חיים"

החוק לניסויים בבעלי חיים איננו מפקח על הרישוי בענף הקוסמטיקה ואינו קובע תקנים. הוא מפקח רק על ניסויים בבעלי חיים. החוק החדש יותר, האוסר לכאורה יבוא מוצרי קוסמטיקה שנוסו על בעלי חיים במדינות אחרות, הוא תיקון מספר 18 לפקודת הרוקחים, שאושר בשנת 2010. זה קובע שאחרי דצמבר 2012 (שנתיים אחרי אישור החוק), לא ישווקו בישראל מוצרי קוסמטיקה שנוסו על בעלי חיים, אולם עד ינואר 2014 ניתן עדיין לשווק מוצרי קוסמטיקה שנוסו על בעלי חיים, אם אין לאותו מוצר קוסמטי תחליף תקף לַניסוי בבעל החיים. שר הבריאות, באישור ועדת החינוך של הכנסת, יכול אף לדחות את המועד הזה, כך שייתכן כי גם אחרי 2014 ישווקו בישראל מוצרי קוסמטיקה שנוסו על בעלי חיים.

גם במקרים שקיים תחליף, יכול שר הבריאות להתיר שיווק של מוצרי קוסמטיקה שנוסו על בעלי חיים, אם הוא מאמין שהעדר ניסוי כזה עלול לסכן את בטיחות הצרכנים.

החוק מתייחס הן למוצרים סופיים והן לחומרי המוצרים.

מחלקת הרוקחות שבמשרד הבריאות אחראית על רישוי כל מוצרי הקוסמטיקה בישראל. החוק אוסר שיווק כל מוצר קוסמטי ללא רישיון שמספקת מחלקה זו, הקובעת דרישות ותקנים משלה לבטיחות הניסויים של מוצרים חדשים. באופן כללי אין דרישה לניסוי מוצר חדש על בעלי חיים, אם המוצר מכיל חומרים מוּכרים שכבר נוסו בעבר על בעלי חיים או שנחשבים בטוחים לשימוש האדם. עם זאת, בדומה למרבית רשויות הפיקוח בעולם, אם לא כולן, כאשר נכללים במוצר החדש חומרים חדשים, מחלקת הרוקחות דורשת שהחומר החדש יעבור סוגים אחדים של ניסויים בבעלי חיים, כתנאי למתן רישיון למוצר. בעבר כללו הדרישות האלה בדיקות רעילות אקוטית אוראלית (לא בהכרח 50-LD, אבל סוג כלשהו של בדיקת רעילות אקוטית), מבחני גירוי עיניים (מבחן דרֵייז או דומה לו) ובדיקות רעילות עורית.

מאחר שהדרישות הספציפיות של מחלקת הרוקחות אינן מתפרסמות אלא הן חלק מהליכים פנימיים של המחלקה, הן אינן מוגדרות בשום חקיקה ואינן מוּכרות לציבור. כדי להשיג אותן יש צורך להגיש דרישה בשם חוק חופש המידע, אלא אם כן מסרב משרד הבריאות לחשוף את המידע הזה.

נותר עדיין לראות כיצד ייושם איסור היבוא, ואם משרד הבריאות ישתמש בסמכות שמעניק לו החוק כדי להתיר גם אחרי 1 בינואר 2013 יבוא מוצרים קוסמטיים שנוסו על בעלי חיים, או כאלה המכילים חומרים שנוסו על בעלי חיים. כרגע המצב בהחלט לא ברור, אך למרות הפרצות הענקיות בחוק, אפשר ליישם אותו בקפידה, אם משרד הבריאות יחליט שהוא מעוניין בכך.

בכל הנוגע לשימושים אחרים בבעלי חיים, סעיף 9 לחוק קובע ש"לא יינתן היתר לעריכת ניסויים בבעל חיים אם ניתן להשיג את מטרת הניסוי בדרכים חלופיות סבירות".

פרוטוקולים חלקיים מדיוני המועצה לניסויים בבעלי חיים, שנחשפו בהוראת בית המשפט - לבקשת העמותה למדע מוסרי - מלמדים שהמועצה אימצה הגדרה קיצונית מאוד של המונח "סבירות". לפי המועצה, חלופה "סבירה" היא חלופה בעלת תוקף מדעי, שעלות השימוש בה סבירה והמקובלת על הרשויות בכל אחת ממדינות העולם. באחד הפרוטוקולים, חברים במועצה הביעו חשש מאישור ה-LAL test - על אף שמדובר בחלופה מוכרת ומבוססת היטב, שאושרה לשימוש הן בארה"ב והן באירופה – מאחר שסין עדיין דורשת את הבדיקה לפירוגניות בארנבות, ולא אישרה את השימוש בחלופה.

סעיפים אחרים בחוק אינם דו-משמעותיים פחות. לדוגמה, סעיף 1 לתוספת לחוק אוסר על השימוש בהרפיית שרירים – כינוי לתכשירים המשתקים את יכולת התנועה של בעל החיים, בלי שהם מפחיתים מיכולתו לחוש כאב – שלא תחת הרדמה או אלחוש. אבל הסייפא לסעיף מאפשרת את השימוש בהרפיית שרירים שלא תחת הרדמה, במקרים שבהם השימוש בהרדמה נוגד את מטרות הניסוי.
 

סיכום

חוק הניסויים מגן על האינטרסים של הממסד הביו-רפואי בישראל, ולא על רווחתם של בעלי החיים. מאז נחקק החוק, גופים המבצעים ניסויים בבעלי חיים טענו שוב ושוב שניסויים אלה נערכים תחת פיקוח הדוק, ולפיכך אין לציבור סיבה לדאגה. כך הפך החוק לכלי, המאפשר לגופים המבצעים ניסויים בבעלי חיים להדוף כל דרישה למתן דין וחשבון ציבורי.

 סעיף 22 לחוק אוסר על חברי המועצה ועובדיה לגלות כל מסמך או מידע הנוגע לניסויים בבעלי חיים בלי אישור מראש ובכתב מיו"ר המועצה (שהוא נציג הממסד האקדמי). סעיף זה אפשר לגופים המבצעים ניסויים בבעלי חיים להגביר את מסך החשאיות האופף ניסויים אלה בישראל. מאות אלפי בעלי חוליות סובלים ומתים במעבדות בישראל בכל שנה, אבל לציבור, שמממן את רוב הניסויים באמצעות כספי המיסים שלו, לא ניתן אפילו מידע בסיסי באשר לבעלי החיים הללו.