|
|
|
|
|
חוק ההגנה דף מידע
|
|||||||||
|
פירושם המעשי של הפטורים הללו הוא שלא ניתן להרשיע ווטרינרים רשותיים, המרעילים כלבים וחתולים משוטטים, בהפרת חוק ההגנה, בתנאי שפעולותיהם בוצעו בניסיון למנוע כלבת או מחלות אחרות העוברות מבעלי חיים לבני אדם. אכן, סעיף 4 לחוק ההגנה מתיר במפורש הרעלת בעלי חיים ברעל העצבים האכזרי סטריכנין, בכפוף להיתר ממנהל השירותים הווטרינריים במשרד החקלאות – אותו גוף ממשלתי שאחראי למלחמה בכלבת. בנוסף לכך, החוק לא חל על התעללות בבעלי חיים בבתי מטבחיים ובמשחטות.
כמו כל חוק אחר, גם את חוק ההגנה ניתן לשפוט רק לאור יישומו בפועל. למרבית הצער, המשטרה פירשה את החוק באופן המוציא מתחולתו את חיות המשק ואת מרבית השימושים הממוסדים המבוצעים בבעלי חיים (למשל, מופעי בעלי חיים), ובכך הותירה את הרוב המכריע של בעלי החיים בישראל כמעט בלי הגנה. זאת למרות שהחוק חל על כל בעלי החוליות, ולא רק על חתולים, כלבים וחיות "פופולריות" אחרות. המסקנה המצערת היא שחוק ההגנה נאכף כמעט רק במקרים שאזרחים קטנים מתאכזרים לבעלי חיים, בעוד שהמתעללים הגדולים (תעשיית המזון) כמעט ואינם חשים בקיומו.
תביעות משפטיות עד כה התבררו בבתי משפט רק מקרים ספורים של התעללות ממוסדת בבעלי חיים. ב-1997 אסר בית המשפט העליון על קרבות אדם-תנינים, בהתבסס על חוק ההגנה. באופן לא מקרי, לא המשטרה היא שהגישה את התביעה לבית המשפט, אלא ארגון להגנת בעלי חיים. בד בבד עם ההחלטה המבורכת לאסור על הקרבות, בית המשפט העליון כלל בפסק הדין קווים מנחים באשר לאופן שבו יש לפרש את חוק ההגנה.
לפי בית המשפט העליון, יש למצוא את נקודת האיזון בין הצורך להגן על בעלי חיים, מצד אחד, לבין אינטרסים לגיטימיים של בני אדם, מצד שני. ככל שהדבר נגע לקרבות אדם-תנינים, הנזק שנגרם לבעלי החיים היה ברור מאליו, בעוד שהתועלת לבני האדם היתה שולית. התוצאה היתה שהמטרה (בידור) לא היה בה כדי להצדיק את הסבל שנגרם לבעלי החיים. אבל במקרים שבהם האינטרס האנושי הוא בעל משקל רב יותר – למשל, ייצור מזון בחוות מסחריות שמגדלות בעלי חיים – נקודת האיזון עשויה להיות שונה. במלים אחרות, בעוד שכשלעצמו, חוק ההגנה לא מזכיר אינטרסים כלכליים כמכשול להגנה על בעלי חיים, פסיקת בית המשפט העליון קובעת, כי במקרה שבו מעורבים אינטרסים כלכליים או "חברתיים" (ייצור מזון) כבדי משקל, אינטרסים "לגיטימיים" אלה עשויים לגבור על הצורך להגן על בעלי חיים.
ב-2003 פסק בית המשפט העליון בתיק נוסף, שלו השלכות רחבות עוד יותר. הפעם הנושא היה תעשיית פיטום האווזים והברווזים בישראל (ישראל היא אחת היצרניות הגדולות בעולם של כבד אווז). בתום יותר משלוש שנים של דיונים פסק בית המשפט כי התקנות שאפשרו פיטום אווזים, שהותקנו על ידי שר החקלאות, הן בלתי חוקיות, מאחר שהן סותרות את סעיפי חוק ההגנה האוסרים על התעללות בבעלי חיים.
ואולם בית המשפט לא אסר לחלוטין על פיטום אווזים וברווזים. השופטים קבעו כי התקנות ייוותרו בתוקף עד מרץ 2005, והורו למשרד החקלאות ולשירותים הווטרינריים לאסור לחלוטין על פיטום לאחר תאריך זה, או לחלופין להתקין תקנות חדשות שיאפשרו לפטם אווזים וברווזים, תוך הפחתה משמעותית של הסבל הנגרם לבעלי החיים. באוקטובר 2005 משך שר החקלאות ישראל כץ את ערעורו נגד האיסור. ובכל זאת הפיטום המשיך. בפברואר 2006 הורה בית המשפט העליון למדינה לאכוף את החוק ולדרוש ממגדלי האווזים להפסיק את הפיטום תוך חודשיים. לפרטים נוספים אנא ראו אווזים וברווזים: כבד אווז ובשר.
תעשיית הפיטום הישראלית היא רק קצה הקרחון. בית המשפט העליון ציין כי פרקטיקות חקלאיות יום-יומיות אחרות, הנהוגות בחוות בישראל (למשל, הנשרה כפויה של תרנגולות מטילות וגידול עגלי חלב), הן "בעייתיות", מאחר שהן גורמות סבל לבעלי החיים. אבל לאור האינטרסים הכלכליים הגדולים של החקלאות המתועשת רחבת-ההיקף בישראל, קשה להניח שהתעללות בבעלי חיים במשקים תיעלם. מעניין לציין בהקשר זה, שגידול עגלי חלב, שהיה מצומצם בעבר בהיקפו, התפתח רק אחרי חקיקת חוק ההגנה. בשנים האחרונות מייבאת ישראל בכל שנה עשרות אלפי עגלים מפולין, מאוסטרליה (לעתים קרובות בתנאי הובלה איומים) ומארצות אחרות, ורבים מהם מגודלים בתנאים קשים, במטרה לייצר בשר עגל חלב בגוון ורוד-חיוור.
גם באותם מקרים שבהם מוגשים כתבי אישום נגד מוסדות המתעללים בבעלי חיים, גזרי הדין הם לעתים קרובות מגוחכים. בינואר 2002 חשף ערוץ 2 בטלוויזיה הישראלית התעללות בבעלי חיים בקיבוץ גת, שם נהגו לגדוע קרניים של פרות ועגלות בלי שימוש בחומרי הרדמה או אלחוש – כדי לחסוך את העלות של חומרים אלה. באפריל 2002 חתמו הקיבוץ והמשטרה על עסקת טיעון: הקיבוץ הודה בהתעללות בבעלי חיים ונקנס ב-4,000 שקלים על עינוי שיטתי וממושך של פרות.
סיכום חוק ההגנה נותר ברובו רק על הנייר. להלכה, החוק חל על כל בעלי החוליות, למעט היוצאים מן הכלל המעטים המפורטים בחוק עצמו. אבל למעשה, אין כמעט אכיפה נגד התאכזרות בחקלאות המתועשת רחבת-ההיקף, האחראית להתעללות במספר גדול יותר של בעלי חיים מאשר כל גורם אחר בישראל. המשטרה ובתי המשפט נוקטים גישה הססנית בהחלת החוק גם על צורות אחרות של התעללות ממוסדת בבעלי חיים. לפיכך, החוק חל בראש ובראשונה על מקרים פרטיים של התעללות בבעלי חיים, כמו הכאת כלבים וחתולים, ואפילו מקרים אלה לא זוכים תמיד לתשומת הלב הראויה מצב הרשויות.
חוק ההגנה http://www.fao.org/fileadmin/user_upload/animalwelfare/isr21817.pdf תיקונים לחוק צער בעלי חיים, דצמבר 2005 תקנות צער בעלי חיים (הגנה על בעלי חיים) (החזקה שלא לצרכים חקלאיים) התשס"ט – אוגוסט 2009 חוק צער בעלי חיים (הגנה על בעלי חיים) (תיקון מס' 8), התשע"ב–2011: איסור עקירת ציפורניים
|
|||||||||
|
|
|
|||||||||
