הרשם כאן לקבלת המגזין באופן קבוע לדואר האלקטרוני

כתובת דואר אלקטרוני:


גיליון אוגוסט 2007

מערכת: טלי לביא, עומר גינזבורג
 
שלום רב,
 
לפניכם גיליון מס' 7 של מגזין האינטרנט החודשי של עמותת הכל חי. קריאה נעימה!
 
בגיליון זה:

 

1.  קריאות לפעולה

2.  לא שאלה של דרך

3.  משמרות מחאה, יולי 2007

4.  ג'ניס וחברים
  
 
 
1. קריאות לפעולה

  • בוטלה ההפגנה בעיריית תל-אביב. ההפגנה שתוכננה להיערך בעיריית תל-אביב, מבוטלת בשל דחיית הישיבה במועצת העיר ותקופת הפגרה המתחילה מיד לאחר מכן. כזכור, העירייה דוחה דיון חשוב בנושא, ובכך מתעלמת באופן בוטה ממצבם הקשה של הסוסים והחמורים בעיר.
       

  • מחו על התעלמות העירייה מהבטחותיה לשיפור מצבם הקשה של הסוסים והחמורים! התקשרו ללשכת ראש עיריית ת"א-יפו, רון חולדאי, טל' 5218217/8-03  או ללשכת מנכ"ל העירייה מנחם לייבה בטל' 5218162-03, ובקשו למחות על דחיית מועד הדיון החשוב שהיה אמור להתקיים בנושא עוד במאי, ללא תאריך חלופי. מומלץ גם לשלוח את תלונתכם בדואר, ועל המעטפה לציין את שם ותפקיד המכותב ואת הכתובת: עיריית תל-אביב יפו, אבן גבירול 69, מיקוד 64162. אנא הודיעו לנו על פנייתכם אל הגורמים הנ"ל ועל תגובותיהם.
      

  • משמרות מחאה נגד מרוצי סוסים נוכח נסיון משרד החקלאות לעגן את המרוצים בחוק, והדיון הקרוב בבית המשפט על הקמת אתר המרוצים בגלבוע, אנו פועלים להגברת מודעות הציבור לעובדה כי מרוצי סוסים מהווים התעללות, וזאת בין היתר באמצעות משמרות . אנו מוסרים חומרי הסברה לעוברים ולשבים, משוחחים עמם על הנושא ומציגים שלטים המופנים לכיוון המכוניות העוברות במקום. בתקופה הקרובה תתקיימנה שלוש משמרות בתל אביב, בצומת הרחובות המלך ג'ורג' ושד' בן-ציון, בימי חמישי 9.8, 23.8 ו6.9, בשעה 17:00. לפרטים נוספים: אשרה, 2288498-054.  
      

  • עזרו לסוסים ולחמורים למצוא בית חם! הכל חי פועלת להחרמת סוסים וחמורים המוחזקים ללא רישיון ו/או בתנאים קשים. סוסים וחמורים רבים זקוקים לבתים חמים עם תנאים נאותים, גם אם באופן זמני. אם יש באפשרותכם/ן לעזור, אנא צרו עמנו קשר בטלפון: 6243242-03 או בדואל.
       

  • הצטרפו להכל חי! פעילות העמותה תלויה במידה רבה בתרומות. אם ברצונכם/ן להצטרף כחברים/ות או להעניק תרומה חד-פעמית, לחצו כאן, או התקשרו אלינו בטל' 6243242-03.

 

    
2. לא שאלה של דרך
 

עיריית תל-אביב טוענת לאכיפה מוגברת של רשיונות לאחזקת סוסים וחמורים, ובמקביל הודיעה על יוזמה להתעללות חדשה: כרכרות לתיירים.

  
סוס אחד פגוע. לפעמים, כשבעיה ניצבת במלוא כובדה באמצע הכביש, אין ברירה אלא לתת עליה את הדעת. החודש דווח בכלי תקשורת רבים על סוס שהתמוטט ברחוב ראשי בחיפה, לאחר ששני נערים הצליפו בו והשאירו אותו שוכב על הכביש. הסוס הועבר לטיפול המחלקה הווטרינרית של עיריית חיפה. ב16.7 דווח צפריר רינת ב"הארץ" על המקרה, וסקר באופן כללי את מצבם הקשה של הסוסים והחמורים המשמשים לסחיבת משאות, וכן את פעילותה של הכל חי בנושא.

 

חיים של סבל. במקום לפעול להגנת הסוסים והחמורים העירייה יוזמת סוגים חדשים של התעללות.  (צילום: נינה נייטלזון, הכל חי)

 

אליה... בכתבה מבטיח ד"ר צבי גלין, הוטרינר העירוני של ת"א-יפו, כי "בעתיד הקרוב יפחת בצורה משמעותית מספר הסוסים הסובלים מהתעללות. כמו כן יוגדרו התנאים המאפשרים החזקת סוסים, והעיריה תאכוף אותם". הבטחה דומה נשמעה מגלין כבר לפני יותר משנתיים. בכתבה מבקש גלין את עזרת הציבור בדיווח על סוסים וחמורים פצועים. בכנס שהתקיים באפריל האחרון הציעו לגלין תלמידות בית-הספר "הדמוקרטי" ביפו, בשיתוף עם הכל חי, פעילות דומה. לדבריו, פקחי העירייה החלו להודיע לכל בעלי הסוסים שמחובתם לקבל היתר. נטען כי "לאחרונה קיבלו פקחים ושוטרים הנחיה לרשום קנסות לכל בעל סוס שנתפס ללא היתר, ולקרוא לווטרינר בכל פעם שבעל חיים נראה כסובל מבעיות בריאותיות".
 
...וקוץ בה. בכתבה מזכיר גלין את מחאתם של הסוחרים המעבידים את הסוסים, שכזכור לוותה באיומים על חזרתם לחיי הפשע, אם יילקחו מהם הסוסים. גלין 'מרגיע': "הסברנו שאין בכוונתנו לאסור כליל את השימוש בסוסים אלא להסדיר אותו ולדאוג שהסוסים יטופלו כפי שצריך". המחשבה, לפיה אותם סוחרים שלא היה באפשרותם להעניק לסוסים טיפול וטרינרי, מזון ומרחב מספק, יוכלו לעשות זאת בגלל קיומו של חוק, אינה מציאותית, אם לא מטעה במתכוון. וגרוע מכך, בכתבה מוזכרת יוזמה חדשה ואיומה: "כעת מתכוונת העירייה להציע לבעלי סוסים אפשרות להשתמש בהם להובלת כרכרות המיועדות לתיירים". זאת, לאחר שערים מרכזיות בכל רחבי העולם הוציאו בשנים האחרונות את השימוש בסוסים לסחיבת כרכרות אל מחוץ לחוק, מטעמים של זכויות בעלי-חיים. "אני רוצה להראות שיש דרך נאותה לטפל בסוסים ולגדל אותם", מסכם גלין. הדרכים הנאותות אותן מזכיר גלין הם ודאי לא רחובותיה של תל-אביב, או של כל עיר אחרת.
 
הכתבה ב"הארץ" פורסמה גם במהדורה באנגלית.
   

   

    
3. משמרות מחאה, יולי 2007
 
חום יוליאוגוסט לא מונע מהפעילים למחות נגד הנסיון לאשר מרוצי סוסים.
 
ירושלים, הנה אנחנו באים! החודש ערכה הכל חי ארבע משמרות מחאה נגד מרוצי סוסים, שתיים בירושלים ושתיים בתל-אביב. משמרות המחאה בתל-אביב נערכו בתאריכים 12.7 ו26.7, ברח' המלך ג'ורג' פינת שד' בן-ציון,נקודה מרכזית מאד למעבר הולכי רגל. עוברי אורח רבים נחשפו לראשונה לנושא בשיחה עם הפעילים. בירושלים, נערכו המשמרות בתאריכים 22.7 ו30.7, בככר צרפת (פריז), המהווה מוקד תנועה מרכזי לכלי-רכב. הפעילים הציגו שלטי מחאה, וחילקו חומרי הסברה לעוברים ולשבים. בנוסף, ערכה הכל חי דוכן הסברה בסינמטק ת"א, בהפנינג מיוחד שנערך לכבוד הקרנת בכורה ארצית לסרט האמריקאי "מאחורי המסיכה", המספר על פעולות ישירות נגד התעללות ממוסדת בבעלי-חיים.
 
לא רומנטי ולא אצילי. מספרת "הלת' ", מנהלת פורום צמחונות וטבעונות בפורטל 'נענע', שהשתתפה במשמרת בירושלים: "זה הכל ענין של הפצת מידע. רוב האנשים פשוט לא נותנים את דעתם לכך, ואם הם נשאלים הם עדיין חושבים שמירוצי סוסים זה משהו רומנטי ואצילי. הם לא יודעים על הפציעות, הדירבונים ושאר האימים שהם חלק מחייהם של סוסים בתעשיית המירוצים. הרשימה אותי במיוחד אישה שסירבה לחתום אבל הסכימה לקחת עלון. היא הלכה כמה מטרים תוך כדי קריאה, עצרה, הסתובבה וחזרה אלינו בנחישות: 'אני רוצה לחתום'. זה רק מידע. ואם אנחנו לא נפיץ אותו איש לא יעשה זאת (...) עכשיו זהו הזמן לעצור את מירוצי הסוסים, על כל הזוועות שבאות איתם".

 

     

 

 המשמרת בירושלים, 22.7.07: מחזיקים שלטים, מחתימים על העצומה (צילומים: הלת')

  
פורומים חשובים נוספים: פורום זכויות בעלי-חיים בנענע, פורום זכויות בעלי-חיים בתפוז, פורום צמחונות וטבעונות בתפוז.

ידיעה מצולמת על משמרות המחאה של הכל חי פורסמה בהעיר בתאריך 12.6.

 

   

    

4. ג'ניס וחברים

חלק גדול מהגיבורים והדמויות בספריה של סוזן אדם הם בעלי-חיים- כלבים, חתולים, סוסים, חזירים וגם עגלים בבית המטבחיים. בהמשך לראיון שערכנו עם אדם על פעילותה למען חתולי רחוב, אנו מביאים סקירה על בעלי-החיים וזכויותיהם בספריה.

  

סוזן אדם היא סופרת מוערכת, ובשנים האחרונות מפרסמת ספרים שהופכים זה אחר זה לרבי מכר. "כביסה", ספרה הראשון, פורסם בשנת 2000 בהוצאת כתר, ולאחר מכן תורגם גם לגרמנית ולאנגלית. מאז פרסמה שני ספרים נוספים, גם הם בהוצאה כתר, "מיהמיה" (2002) ו"אמא של ג'ניס" (2004). ספריה זכו לביקורות חיוביות מן הפן הספרותי, אך היא לא הצטיינה רק בכך אלא גם במתן מקום נרחב לבעלי-החיים ולמצוקותיהם בספריה. אדם פעילה בהכל חי ופועלת להגנה על בעלי חיים גם באופן עצמאי, ובגליון יוני של "חדשות הכל חי" פרסמנו ראיון עמה, אשר נגע בעיקר לפעילותה למען חתולי הרחוב. כעת אנו מביאים סקירה חלקית על מקומם של בעלי-החיים בספריה.

    

 
דמויות פעילות למען בעלי-חיים.
באופן אוטוביוגרפי משהו, בשני ספרים שונים של אדם הדמויות הראשיות מאכילות חתולי רחוב. ב"מיהמיה", הגיבורה מיה משחזרת: "אין ספור פעמים הבאתי לבית גורי חתולים נטושים וכלבים מוכים שאספתי בסמטאות יפו, ואת כולם הייתי צריכה בסוף למסור, אנחנו לא צער בעלי חיים. בחצר מסתובבים המון חתולים, ומאז שבוקי מת אילן לא רוצה אחריות על עוד כלב. תמיד אני מתחננת שנשאיר את הפליטים". (עמ' 134)
 
ובאותו עניין גם נפתח הספר: "הוא משליך את שקית הזבל לפח השחור. המנומרת האפורה נסה בבהלה לכיוון יבבות גוריה בין השיחים. למרות שאין תקציב להאכלת פליטים חדשים בסניף האגודה, ביקשתי מדקלה, המתנדבת שמחליפה אותי, שתבוא לאסוף אותם. העירייה שוב פיזרה רעל בכל השכונה" (עמ' 7). לנסיונה האישי של אדם כמאכילת חתולי רחוב יש בודאי מקום חשוב בתהליך היצירה של סיטואציות ודילמות ממשיות ומוחשיות, אשר בסיסן העובדתי והרגשי מדוייק ומשכנע. ההתעסקות בנושאים הללו מצדן של דמויות ראשיות, אשר הקורא מזדהה עמן ומעריך אותן, יכולה לעזור להגברת המודעות לתופעה הזו, שהיא מתמודדת איתה כאדם פרטי ביום-יום.
 
בעלי-חיים כמו בני אדם. מעבר להתייחסות לחתולים כאל "פליטים", ניתן לראות סיטואציות רבות בספריה של אדם בהם מצבם של בעלי-החיים מוקבל למצבם של בני-אדם. גם ב"אמא של ג'ניס" מתייחסת אדם למצבם הרע של חתולי הרחוב, והפעם בהקשר של המצב החברתי המידרדר בשכונתה של אניקו, אחת הגיבורות, בה מתנהלת העלילה: "נערים עזובים שנפלטו מכל מסגרת, בשעמומם מתחרים ביניהם מי יצליח לטרוק את מכסה הברזל על זנב חתול רעב. רחמים על החתול, לא פעם ביקשה מהם, אספה מההמדרכה שקית נוטפת שאריות ארוחת שבת, והם, למה'מה? זה החתול של אב'שלך?.... אם הנערים היו גרים בסביון, כתבה, שם מפנים את האשפה כל בוקר, בית, בית, פח אחד אישי לכל בית וחתול שמנמן אחד מתנמנם בשער". (עמ' 9).
 
גם תופעות של אלימות כוללת, כגון מלחמות, פוגעות ב"עולם החי" באופן דומה לפגיעתן באנושות, כך מיטיבה אדם לתאר בהמשך "אמא של ג'ניס": הספר מתאר סרט המפרט תוצאות של מלחמה. לאחר תיאורים קשים על אנשים שמשפחותיהם ובתיהם נהרסו, היא מתמקדת דווקא בנמלים- "מתחת לשרשרת פלדה נראה קן נמלים שנרמס. נמלים התפזרו לכל עבר, נמלים מבולבלות נשאו ביצים לבנות, נמלים כיסו בעקשנות ערמת רימות חשופות, פועלות ביתרו את גופה של המלכה המתה. נמלים מכונפות פרפרו סביב התל, כמה נמלים המשיכו במלאכתן כאילו דבר לא קרה"
(עמ' 98). ניתן לקרוא קטע זה כדימוי למצבם של בני האדם במלחמה, אך ללא ספק אפשר לקרוא אותו גם כפשוטו ולראות גם את הנמלים עצמן כסובייקטים שעשויים להיפגע.
 
ערבוב נוסף של מושגי "אדם/חיה" ניתן למצוא אפילו בשם הספר "אמא של ג'ניס", המתייחס לגורת כלבים עזובה – ג'ניס – אותה מוצאת אניקו ליד הבית. הכלבה נשארת עם אניקו במשך כל חייה, והשתיים כל-כך נקשרות עד שאניקו מזוהה בפי כל כאמא שלה. כאשר ג'ניס מזדקנת, היא שתמיד ישנה במיטתם של אניקו ובעלה פנחס, נאלצת להתרגל לשכב בתוך ארגז גדול ומרווח למרגלות המיטה. מדי פעם עוד היתה עולה על המיטה, ו"...אניקו אמרה לפנחס שהיא לא יכולה לצעוק על ג'ניס, זה כמו לצעוק על סבתא שלה. כלב בן שש-עשרה זה כמו בן אדם בן מאה ושתים-עשרה". (עמ' 190).
 
"כביסה": בבית המטבחיים.
כאשר מתארת אילדיקו, גיבורת הספר "כביסה", את הכפר בו גדלה בטרנסילבניה שברומניה, לאחר מלחמת העולם השניה, היא מתעכבת על בית-המטבחיים שעמד בראש הגבעה מעל הכפר: "השביל המתון שהוביל את החיות הזקנות או החולות בדרכן האחרונה נראה כמעט מכל בית. פרות, חזירים, כבשים, סוסים, רק הזקנים והחולים, אמרו לי". בהמשך תילקח הילדה בעל-כורחה לבית המטבחיים, והיא מהרהרת, "לילדים אסור להתקרב לבית המטבחיים, כולם יודעים, זה לא מקום לילדים". הילדה שומעת "תערובת של געיות, פעיות, צווחות... במרכז עמדה הפרה הזקנה, סביבה התרוצצו כמה עגלים, נדחפים, מנסים לפלס דרך אל עטיניה היבשים. הפרה עמדה אדישה והעגלים קפצו בייאוש סביבה, עיניהם הלבנות בלטו במבט של אימה, הם היו שם לבד בלי אמא שלהם, והפרה הזקנה לא יכלה לעזור להם".
 
לאחר מכן היתה אילדיקו עדה לשחיטה. "הדם זרם על הרצפה לתעלה קטנה, המגפיים של האנשים היו אדומים...". שחיטת פרות וביתור גופות טלאים מופיעה בחלק זה בפירוט רב. בהמשך, "...בא איש אחד והרים בידיים את העגל עם הפצע ברגל. שמחתי. יטפלו בו, חשבתי". את אותו העגל ראתה מאוחר יותר, "יכולתי לראות את הצלעות שלו מבפנים, כבר לא ירד לו דם" (עמ' 35-24).
 
קטע זה בספר משמש כעדות אישית ויחד עם זאת כמעט דוקומנטרית על האכזריות שבשחיטה, ונראה כי הוא מתאר תקופה בה חלק גדול מהאוכלוסיה הכירה את בעלי-החיים שהיא אוכלת, ולכן היה צורך לפתח מנגנוני הגנה, בעיקר עבור הילדים.
 
"כביסה": שוב, בעלי חיים כמו בני אדם. במהלך ביקורה בבית המטבחיים, מתמקדת הילדה אילדיקו בקבוצת עגלים. "באו שני אנשים לבושים בסרבלים ובמגפיים והובילו את הפרה למקום אחר. העגלים קפצו, נדחפו סביבה, לא רצו שהפרה תלך, האנשים גירשו את העגלים ונעלמו. אני קראתי להם מעבר לגדר, תוקעת אצבע קטנה בחריץ. 'בואי, בואי...בואי בואי' קראתי להם בקול משכנע. והם באו, אמרתי להם, 'עוד מעט אמא שלכם תבוא, אסור לכם להיות בבית-המטבחיים, אתם עוד קטנים, רק זקנים וחולים, בואי, בואי, בואי'.". בשלב זה קשה להתעלם מהאנלוגיה בין חווייתם של עגלים צעירים ובין זו של ילדים בבית-המטבחיים (וכהקבלה לשואה), שניהם "לא אמורים להיות בו", כאשר צד אחד חווה שחיטה כואבת ומת, והצד השני חוזה באימה הזו ונשאר עם טראומה לכל חייו, כפי שיקרה לאילדיקו. בהמשך, היא תתאר את חוויית השואה של הוריה כמקבילה באופן מסוים לזו של העגלים במקום, "הייתי בת חמש, הייתי בת שמונה, הייתי עגל בבית המטבחיים, הייתי ההורים שלי מול היטלר". (עמ' 24-35, 222). בשנים האחרונות נשמעו מספר טענות דומות מפי ניצולי וחוקרי שואה, למשל זו של ההיסטוריון צ'ארלס פטרסון, אשר כתב את הספר "כל יום הוא טרבלינקה" (הוצאת פרדס) המתמקד בדמיון בין יחסם של הנאצים לבני-אדם ליחסה של האנושות לבעלי-החיים.
 
"כביסה": צמחונות. לאחר הביקור בבית המטבחיים, רצתה אילדיקו לבקש הסברים מיוצי, הנערה שלקחה אותה למקום. "רציתי לשאול אותה אם היא יודעת שלא רק הזקנים והחולים מובלים לבית-המטבחיים, ורציתי שתסביר לי למה קושרים וחותכים אותם, ומה עושים אתם אחר-כך". יוצי לקחה את אידליקו למקום בו "מכבסים את המעיים", כלומר מעבדים אותם להכנת מזון. לאחר שאילדיקו רואה את תהליך העיבוד, אחת העובדות מציעה לה לטעום מהתוצר הסופי. "בדרך כלל אהבתי מאד קבנוס עם לחם שחור ובצל ירוק, לא הפעם". כפי שקורה להרבה אנשים הנחשפים לשחיטה של בעלי-חיים, אילדיקו הופכת לצמחונית. לאחר שמשפחתה עולה לישראל היא מתגייסת לצבא: "בטירונות הוכרזתי באופן רשמי כצמחונית, אחרי שהתעלפתי שלוש פעמים. לא אכלתי בשר, בקושי ביצים, במאכלים ההונגריים יש הרבה שכבות אבל לא רואים את הבשר, קציצות לא אכלתי מאז שראיתי את כובסות המעיים בעבודתן, אמא חשבה שאני מפונקת באוכל, צמחונות לא הייתה עדיין באופנה, מי שמע על זה? נאווה וייספיש היתה צמחונית, אבל הם עלו מאמריקה, בארץ עוד לא דיברו על כולסטרול, או צמחונות אידיאולוגית, בלי לחשוב על זה, כשראיתי את המרקם, הצבע, פשוט לא אכלתי בשר" (עמ' 124-125, 33-35).
 

    

 
הציידים באים. ברגע שאילדיקו נחשפת באופן רגיש לאסונם של העגלים בשחיטה ומחליטה להפוך לצמחונית, ולאחר שהיא עומדת בהחלטתה למרות התנגדותה של אימה ולמרות ההתעלפויות – גם בניסוחה המרומז והאיכותי של אדם, ניתן לחוש בנימה ביקורתית כלפי הדמויות שנעדרות את הרגישות הזאת כליל. באחד משיאי הספר "כביסה", המכונית של אילדיקו ובעלה פוגעת בחזיר בר. הזוג ההמום עומד מול המראה הנורא של החזיר הדרוס, כשלפתע מגיעים קיבוצניקים מהסביבה, בדרך למסע ציד. הם מזנקים מהאוטו ושמחים על "המציאה". אחד מהם אומר לאילדיקו "גברת תרגעי, זה לא נעים, אבל לא צריך להיכנס בגלל זה להיסטריה, מה, את לא אוכלת סטייקים? תחשבי עליו כמו על חתיכת בשר משובח, תאמיני לי בשחיטה הם סובלים יותר" (עמ' 195-197). קשה להתעלם מהמסר שעולה מתמונה זו, וזאת בלי לתבוע מאתנו באופן ישיר ובוטה "היו צמחונים!". נדמה כי מהתמונה מתעוררת תחושת אשמה לגבי האדישות לגורלם של העגלים, או החזירים, שאסונם חוזר ומופיע כאן.
 
התייחסות ביקורתית לציד מופיעה גם ב"אמא של ג'ניס", בו מתארת אניקו את ימי נעוריה. בדרך לגימנסיה היתה מדמיינת לעצמה שהיא "גבירה צעירה שיצאה לטייל במרחבי אחוזתה....והאיכרים שהובילו כבשים או חזירים אל המרעה היו נערי אורווה שהובילו את כלבי הציד הגזעיים למכלאות. לא, הם לא צדו דבר בדמיונה, לא היו ציידים באחוזתה, אלה היו כלבים חמודים שהשתובבו אתה..." (עמ' 99).

סוס 'עבודה'. בספרות, סוסים מוזכרים לרוב כתפאורה לתקופה או כדרך בה הגיע אדם ממקום אחד למשנהו, ולקורא האיכפתי לא נותר אלא לתהות מה היה מצבו של בעל-החיים ומה עלה בגורלו. לא כך אצל סוזן אדם. בהמשך הספר "אמא של ג'ניס", אניקו פוגשת חברה מהשכונה ששמה עליז, שמספרת לאניקו שבעלה "הלך וקנה סוס ועגלה, בסדר, עכשיו זה עונת האבטיחים, אבל אחר כך? מה יעשו עם הסוס? מאיפה יביאו לו אוכל? בינתיים הוא אוכל את העשב במגרש מאחור, קשור המסכן לעץ, רזה, בקושי עומד על הרגליים". אניקו לא נשארה אדישה, "הייתה באה לקראת ערב, מביאה לסוס קילו גזר, שתי חסות וכמה מלפפונים רקובים שאסתרק'ה שמרה לה...". עליז מודה לאניקו, "אם לא את כפרה, הסוס היה מת כבר מזמן". בהמשך אניקו עזרה לעליז ולבעלה למצוא דירה ועבודה חדשה, "בתנאי שאת הסוס יוציאו לפנסיה בפינת הליטוף של הקיבוץ הסמוך" (עמ' 68). כך, הצליחה המחברת להתמודד בדרך אקטיבית ובחמלה (לבעלי-החיים ולאדם כאחד) עם תופעת ניצול הסוסים לסחיבת משאות.

בספריה, סוזן אדם מזכירה לנו כי חברה נמדדת ביחסה לבעלי-חיים, והדבר משפיע גם על יחסה של חברה זו לבני-אדם (ולהיפך). בניגוד לרוב הסופרים המזכירים בעלי-חיים בספריהם, אצלה עומדים בעלי החיים בפני עצמם ולא רק כסמלים, ובין היתר, בכך טמון ייחודה האמיתי.
   

   

    

 עמותת הכל חי
 

 לגליונות הקודמים של "חדשות הכל חי"

 

אתר באינטרנט:

 

www.hakolchai.org

 

דואר אלקטרוני:

 

info@hakolchai.org

 

טלפון:

 

03 6243242

 

פקס:

 

03 6241640

 

דואר:

 

הכל חי, ת"ד 51858, תל אביב 67214, ישראל